שני חוקרי מוח אמריקאים כתבו ספר המנסה לסייע לנו לקטלג את ההעדפות המוזיקליות שלנו ● לטענתם, לכל אחד מאיתנו יש “פרופיל מאזין” ייחודי, המבוסס על תגובת המוח שלנו לשבעה ממדים הקיימים בכל שיר: אותנטיות, ריאליזם, וחדשנות, מלודיה, ליריקה, קצב וגוון צליל
מדוע יש מנגינות שמרגיזות את אוזנינו ואחרות שמרוממות את נפשנו? מה הסיבה לכך שיש שירים שאנחנו זוכרים וכאלה שאנחנו שוכחים אחרי רגע? שני חוקרי מוח אמריקאים, אוגי אוגס וסוזן רוג’רס, שבעברה הייתה גם טכנאית ההקלטות של פרינס, כתבו ספר שמנסה לסייע לנו לקטלג את ההעדפות המוזיקליות שלנו ועל ידי כך להכיר טוב יותר את עצמנו. חלקו הראשון של שם הספר, This is What It Sounds Like: What The Music You Like Says About You, לקוח משורה מתוך שיר של פרינס, When Doves Cry.
את העובדה שיש אנשים שנוטים למוזיקה אזוטרית ואחרים למוזיקת מיינסטרים, שיש כאלה שמעדיפים את המילים והאחרים את הלחן, ויש כאלה שמעדיפים מוזיקה מעוררת אינטלקטואלית אותה הם מכנים “מעל הצוואר” או מוזיקה אינסטינקטיבית וקצבית אותה הם מכנים “מתחת לצוואר”, מסבירים כותבי הספר בכך שלכל אחד מאיתנו יש “פרופיל מאזין” ייחודי, המבוסס על תגובת המוח שלנו לשבעה ממדים הקיימים, לשיטתם, בכל שיר. שלושה הם “ממדים אסתטיים”: אותנטיות, ריאליזם וחדשנות, וארבעה הם ממדים ייחודיים למוסיקה בלבד: מלודיה, ליריקה, קצב וגוון צליל. לגבי כל אחד מהממדים, מציעים הכותבים מדרג הנע בין שני קצוות מנוגדים ומובחנים, ומאפשרים לנו לזהות היכן בדיוק אנחנו נמצאים.
הספר כולל התייחסויות לניסויים מדעיים שבדקו כיצד המוזיקה משפיעה עלינו, וגם חוויות פרטיות, מעניינות לא פחות, כמו הניסוי שערכה המחברת עם הכלבה שלה, גורת טרייר צעירה שלמדה לקשר בין השירים שזמזמו לה לפעילויות שונות: טיול לפארק, ביקור אצל קרובי משפחה, כניסה לחדר שינה ועוד.
הניסוי הזה מדגים את הקשר שמבצע המוח בין תרגום מצבים חברתיים לעיבוד צלילים מוזיקליים, ושופך אור על “מערכת התגמול” המוחית: מכלול העצבים היוצרים תחושה של עונג בתגובה לגירויים מסוימים, כשהמרכזי בהם הוא הדופמין. מערכת זו “מחזקת” התנהגויות שמביאות לגמול חיובי, ומגדילה את הסיכוי שיחזרו על עצמן בעתיד.
למחברת, סוזן רוג’רס (66) סיפור חיים מרתק. בגיל 24 היא החלה לעבוד כפקידת קבלה באוניברסיטה לאמנויות הסאונד בהוליווד, שם למדה אלקטרוניקה ואקוסטיקה. בהמשך, בשלהי שנות השבעים, עבדה כטכנאית זוטרה בסטודיו של גרהם נאש ודייוויד קרוסבי, חברי להקת “קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג”. כששמעה שהזמר פרינס מחפש טכנאי אולפן, היא הגישה מועמדות תוך ידיעה שפרינס מעדיף לעבוד עם נשים, כך שהעובדה שהיא אישה בתחום מאוד גברי תשחק לטובתה. היא אכן התקבלה וב־1983 עברה למיניאפוליס, מקום מושבו של פרינס, התקדמה לעמדת טכנאית ראשית והקליטה איתו, בין השאר, את אלבומי המופת “גשם סגול” ו”סימני הזמן”. בגיל 44, אחרי קריירה ארוכה באולפני הקלטות עם מגוון אמנים, ביניהם גם דייוויד ביירן וטריקי, פנתה רוג’רס למסלול אקדמי בתחום הקוגניציה המוסיקלית ופסיכו־אקוסטיקה, ובהמשך הפכה לפרופסור למדעי המוח הקוגניטיבי באוניברסיטת ברקלי.
ההיכרות של סוזן רוג’רס הן עם הצד היצירתי והן עם המדעי, מאפשרת לה להדגים באופן מדויק את התיאוריות שלה. כך למשל היא מדגימה את ממד החדשנות דרך התפתחות השירה של פרנק סינטרה, והאופן בו הוא שאב השראה מהמוזיקה של הכנר היהודי־אמריקאי יאשה חפץ. את ממד האותנטיות היא מדגימה דרך סיפורה של להקת “השאגס”, שפעלה במהלך שנות השבעים: להקת אחיות נטולות כישרון מוזיקלי על פי פרמטרים “מקובלים”, שהוקמה ע”י אב שתלטן ומתעלל שהרחיק אותן מהעולם החיצון, על בסיס “נבואה” שניבאה אמו. עם מות האב ואחרי צאת אלבום אחד בלבד, הלהקה התפרקה, אך זכתה, עשור מאוחר יותר, לתהילה מחודשת ומפתיעה הן ממוסיקאים שזיהו הבעה עצמית ייחודית ביצירה שלהן, והן מהניו יורק טיימס, שכינה אותה “הלהקה הנוראית בעולם”.
את הספר משלים אתר אינטרנט ייעודי ובו מפורטים עשרות השירים המוזכרים בספר, עם לינקים ישירים לשירותי סטרימינג מוכרים, כך שניתן להאזין למיק ג’אגר שר את Time Is On My Side, תוך כדי קריאת ההסבר של רוג’רס מדוע היא אישית התחברה לאותנטיות הגולמית של ה”רולינג סטונס” יותר מאשר ל”ביטלס”, להקשיב למיסי אליוט שרה את Get Ur Freak On, כדי להבין כיצד המוח האנושי יודע להמיר שכבות נפרדות ומורכבות של קצב ולעבד אותן לגרוב רקיד, או לג’יימס בראון בשיר Papa Got A Brand new Bag, כשרוג’רס מסבירה איך למדה בעזרתו למצוא את “פרופיל המאזין” שלה.
