יש יוצרים ישראליים גדולים בכל התחומים, גם כאלה שזכו לתהילת עולם ● אבל ספק אם קיים עוד יוצר שהשפיע, לוקאלית וגלובאלית, בשדה האמנות בו הוא יוצר, כמו אוהד נהרין, כוריאוגרף הבית של להקת בת שבע ● לאחרונה הוא קיבל פרס מפעל חיים מאחד המגזינים למחול הנחשבים בעולם ועוטר באות הכבוד של מפקד מסדר האמנויות והספרות הצרפתי
אחרי עשרות עבודות שיצר, שפת המחול “גאגא” שהמציא, מהפיכה שחולל, אוהד נהרין, כוריאוגרף הבית של להקת בת שבע, מלהקות המחול המובילות בעולם, בתנועה מתמדת. בגיל 70, נהרין עדיין לא מפסיק להפתיע. החודש העלתה בת שבע בבכורה עולמית את “מומו”, עבודה מלנכולית יפהפייה, שמתבוננת בפניה השונים של הגבריות, שיצר עם אריאל כהן, רקדן לשעבר של אנסמבל בת שבע ומעצב תלבושות, וזו היא הפעם הראשונה אי פעם בה חולק נהרין קרדיט על יצירה.
יש יוצרים ישראליים גדולים בכל התחומים, גם כאלה שזכו לתהילת עולם. ובכל זאת, ספק אם קיים עוד יוצר שחולל שינוי והשפיע כמו נהרין, לוקאלית וגלובאלית, בשדה האמנות בו הוא יוצר. בחודשים האחרונים הוא קיבל פרס מפעל חיים מהמגזין האיטלקי הוותיק למחול Danza International, ועוטר באות הכבוד של מפקד מסדר האמנויות והספרות הצרפתי.
מה יש בגאגא, שפת התנועה שהמציא נהרין, שמדבקת רקדנים ולא־רקדנים בכל העולם? זו שפה חדשה, רב־שכבתית, מתוחכמת וחצופה, שמתגלגלת, מדוברת ונחקרת כיום בגופים רוקדים מכל העולם. זו תנועה בינלאומית, שסוחפת אחריה מפרחי מחול במרכזים קהילתיים, בתי־ספר ואקדמיות מובילות, דרך רקדנים בעלי שם עולמי, סלבריטיז, מרכזי שיקום ואנשים מהשורה שקודם לכן מעולם לא דרכו על רצפת לינוליאום. מה יש באוהד נהרין שהופך אותו לאייקון לא רק בקרב חובבי מחול? בהשאלה מעולם ההיי טק אפשר לומר שנהרין הוא הסטארט־אפ ששינה את חוקי המשחק, איתגר את הסדר הקיים, פתח שערים, הרחיב גבולות, בעט בקונבנציות ובהרגלים ונגע בשמיים. נהרין הוא הגרוב.
נהרין החל לרקוד בגיל 22. מאוחר, כמעט גבולי, במושגי מחול. על אף ניסיונו המועט הצטרף, בתום שירותו בלהקה צבאית, ללהקת בת שבע, שציינה אז עשור להקמתה ע”י הברונית בת שבע דה רוטשילד והכוריאוגרפית האמריקנית הנודעת, מרתה גרהאם. החיבור עם גרהאם היה מיידי. בתום שנה הוזמן להצטרף ללהקתה, ארז מזוודות ועקר לניו יורק שם למד, בין היתר, בג’וליארד. בהמשך רקד בלהקתו של מוריס בז’אר, “בלט המאה ה־20”, בבריסל, ואז חזר לניו יורק והחל ליצור יצירות לקבוצת רקדנים שהתקבצו סביבו, בהם אשתו הראשונה, הרקדנית מארי קאג’יווארה, כמו גם יצירות בהזמנה עבור להקות שונות בהן: להקת המחול הקיבוצית, להקת NDT ההולנדית ולהקת בת שבע.
“טבולה ראסה” שיצר נהרין לבת שבע בסוף שנות ה־80′, הכתה גלים וסימנה נקודת הזנק. זו היתה יצירה מחולית שלא דמתה לשום דבר שהיה פה קודם. היא הגיעה בדיוק בזמן ללהקת המחול, שאחרי עשור ראשון מפואר, שקעה בתרדמת ונזקקה ליוצר בעל קול ייחודי ומעוף שיצעיד אותה קדימה. מבקר המחול והמשורר, חזי לסקלי ז”ל, קרא למנות את נהרין לתפקיד מנהלה האמנותי של הלהקה, “לסיכוי היחיד של בת שבע קוראים היום אוהד נהרין (…) תכונתו הנאצלת ביותר היא עובדת היותו כוריאוגרף מעולה באמת עם סיכוי סביר להיות קיליאן חדש”, כתב־ניבא אז לסקלי. ב־1990 מונה נהרין לתפקיד המנהל האמנותי של בת שבע. העידן החדש נפתח.
זה התחיל עם “קיר”, עבודה פנומנאלית פורצת דרך בשיתוף להקת נקמת הטרקטור שניגנה לייב על הבמה. “קיר” נחרטה בזיכרון הקולקטיבי, בין היתר, בזכות “אחד מי יודע”, שהפך לטקסט קנוני ושמונה שנים לאחר הבכורה כמעט והביא להפלת ממשלת ישראל. זו היתה סנסציה שלראשונה מגנטה למחול קהלים חדשים וצעירים. לא עוד להקה עם סולנים, אלא נבחרת עלית מאוחדת של כשרונות. באותה השנה הקים נהרין את אנסמבל בת שבע, חממה להצמחת עתודה. נהרין הפך שם נרדף לבת שבע. בת שבע הפכה לנהרין. “פרפטום”, “מבול”, “קינג וארה”, שלושה יהלומים שחורים שיצר בהמשך, סללו את הדרך אל “אנאפאזה”, יצירה מכוננת, ששינתה את פני המחול העכשווי והנסיקה את בת שבע לפסגה.
בשנות ה־90′ שולב בלוח האימונים בבת שבע: “השיעור של אוהד”. לטכניקה עדיין לא היה שם, אך לכל הנוגעים בדבר היה ברור שמשהו חדש ומסעיר מתחולל, זרם תנועה אלסטי שלא דומה לשום דבר אחר זולת עצמו, מעורר את הגוף ומותח את גבולות המחשבה. שפת הגאגא של נהרין, מעבדת תנועה המאפשרת לצאת מגבולות המוכר, לפרוע הרגלים וקיבעונות, להרחיב את מנעד התנועה ולצלול אל מקורותיה. “השיעורים של אוהד” החליפו את שיעורי הבלט היומיים והפכו בהמשך לשפתה הרשמית של הלהקה. מפעל הגאגא, שמתקיים ומנוהל במקביל לבת שבע, מסמיך מורים בארץ ובעולם המפיצים את הבשורה, לייב ואונליין, 24/7, בקרב רקדנים ולא־רקדנים. כפי שלהקות בכל העולם מציגות באופן קבוע את יצירותיו של נהרין, כך גם הגאגא נלמדת כיום כמעט בכל מגמות המחול ובמוסדות עלית כמו ג’וליארד ואוניברסיטת הרווארד. יש גאגא בישיבה, גאגא לילדים ולמשפחות, גאגא אנשים וגאגא לרקדנים מקצועיים. כל אחד והגאגא שלו. לעתים נדמה שאפידמיית הגאגא צבעה את שדה המחול הישראלי בצבע אחיד, כמו קונצנזוס שקשה לפרום, ומעטים היוצרים בישראל שמשוחררים מצילו הגדול של נהרין.
“מומו”, יצירתו החדשה, עוצרת נשימה. יש בה בהירות, דיוק ותמציתיות, פשטות ועומק, סוד. היא אומרת משהו על הזמן והמקום: על עדריות דורסנית, המבקשת למחוק כל סממן לאינדיבידואליזם, כי משורה ישחרר רק המוות, על קלישאה של ביחד’נס שאין לו תוקף, על חשיבות הצבעים בשמיכת הטלאים המכונה חברה. זו יצירה נהרינית, אבל אחרת. מהורהרת. מערערת. נהרין, כמו ה”גאגא”, יכול היה לנסוק בכל מקום אחר אך בחר לחיות וליצור בישראל. שניהם מביאים לשולחן הצעה רדיקלית: שינוי מבפנים. כך היא “מומו”. ריאה ירוקה להיאחז בה, כזו המאפשרת לנשום, בזמן שהכל מסביב חונק. מתעקשת על הגדרה עצמית במסגרת קהילה לוחמנית, כי זה מה שאנחנו – חברה של שונים. ואולי זה מה שהופך את אוהד נהרין לדמות שכמותה עוד לא היתה בתרבות הישראלית.
