הקריירה? “העבודה שלי היא הבילוי שלי”. המשפחה? “אני האבא הכי טוב שאני מכיר”. הבריאות? “בקורונה הרגשתי שאני מת”. שלומי סרנגה חוגג יום הולדת 50 בהופעה מיוחדת, ומסביר איך הפך לאמן שהוא שם נרדף למוזיקה יוונית בישראל
שלומי סרנגה יושב מולי וטוחן ערגליות כאילו אין מחר, ואני בכלל הגעתי לפגישה הזאת מצוידת במידע על קוביות הבטן שהוא מטפח זה שנים רבות. “אחרונה, אני בדיאטה”, הוא מחייך אליי ודוחף עוד ערגלית לפה, “זו המחלה שלי, המתוק”.
רגע, מה עם הקוביות?
“היה היה פעם. לכי חפשי עכשיו את הקוביות, הן קבורות שם איפשהו”.
ומה הקטע עם הטבעונות?
“אני לא רוצה להגיד טבעונות, אני כמעט טבעוני. לא בשר, לא דגים, לא ביצים. אני כן אוכל מעט מאוד מוצרי חלב, אז תכתבי צמחוני”.
סרנגה צמחוני כבר 26 שנה. “אוי, זה היה מתיש”, הוא נזכר בתגובות. “היה קשה יותר להסביר לאנשים שאני לא אוכל בשר מאשר לא לאכול בשר. תחשבי 26 שנה אחורה, מישהו ידע מה זה צמחוני? הייתי נכנס למסעדה ולא הבינו מאיפה נחתתי. היו אומרים לי, ‘אז תאכל שניצל, זה לא בשר, זה עוף’. ואם כבר הייתי מוצא מסעדה כזאת, זה היה על איזו ג’בלאה בגליל. אני זוכר שהייתי רואה צמחוני מתראיין בטלוויזיה, הוא תמיד היה עם איזו גלבייה לבנה ואיזה סמרטוט על הראש, עושה מדיטציה. בטח לא זמר יווני שמופיע במועדונים. אבל תמיד הייתי שונה”.
במה שונה?
“גם כשעשיתי ‘נטורפיל’ דיברתי על זה חופשי, ובתקופה ההיא זו הייתה בושה לגבר להוריד שערות מהגוף. רק מעטים עשו את זה, ואם כן – בשושו. היום זה לא קיים, תראי לי היום גבר שעיר. אין כאלה, כולם מורידים. אני אמרתי, אני לא אוהב להיות שעיר ולא מעניין אותי מה יגידו. זה לא הסתדר לי עם הקוביות בבטן” (צוחק).
איך בונים קוביות בבטן בלי לאכול חלבונים?
“זה היה הרבה יותר קשה ממה שאת חושבת, כי אז לא היו התחליפים שיש כיום, שיש ‘כמו בשר’ לכל דבר, כמו שניצל, כמו שיפודים, כמו קציצות. תוסיפי לזה את השעות שעבדתי – מי שער כל הלילה אוכל הרבה יותר ממי שהולך לישון, ולכי תבני עכשיו קוביות בתנאים האלה”.
אכן נשמע מייאש.
“באיזשהו שלב, אחרי עשר שנים בערך, שחררתי, ומאז לא הצלחתי לעשות דיאטה, זה נהיה טראומה הסבל הזה. אמרתי לעצמי, ‘די, סבלתי מספיק’. עכשיו אני רוצה מאוד לרדת במשקל, חזרתי לחדר הכושר כי כבר מאוד לא נוח לי. אני לובש חולצה מכופתרת, הבטן יוצאת ואני צריך להכניס אותה, זה לא נעים. בקורונה רזיתי איזה 20 קילו אחרי שחליתי, אבל העליתי בחזרה”.
איך עברת את המחלה?
“מוות. זה היה ממש בהתחלה והיה קשה מאוד. לקחו אותי באמבולנס לבית החולים, אבל לא אשפזו אותי. זה היה מבהיל כל כך שהרופאים פחדו מהחולים. אמרו לי ‘תחתום’ ושלחו אותי הביתה. הייתי כמעט חודש עם חום של 40-39 מעלות, לא מתפקד, לא אוכל, לא חי, הרגשתי שאני מת. התחננתי שייתנו לי אנטיביוטיקה ואמרו לי שהגוף צריך להתמודד. עוד לא ידעו אז כלום, בגלל זה אנשים מתו. בסוף שכנעתי את הרופאה לתת לי אנטיביוטיקה, ותוך שלושה ימים נהייתי בן אדם חדש. זה היה אחד הדברים הכי קשים שעברתי בחיים”.
היה לי כוח בשטח
בקרוב יציין סרנגה את יום הולדתו ה־50 בהופעת ענק בהאנגר 11, שבה יארח את אלילת נעוריו, הזמרת אלני ויטלי. לצידה התחיל את הקריירה כשהיה נער, במועדון “פוסידון” בדרום תל־אביב. “זה היה מועדון הכי קרוב למה שיש ביוון”, הוא נזכר. “הייתי הישראלי היחיד שהופיע שם, האחרים שהופיעו היו זמרים יוונים מפורסמים, ובהם אלני ויטלי. יצא לנו להופיע שם ביחד לפני 30 שנה, ועכשיו אנחנו סוגרים מעגל. היא הזמרת היוונייה הכי טובה כיום, כבוד בשבילי לארח אותה”.
שנתיים אחרי אלבומו “חגיגה יוונית”, שיצא ב-2001, הצליח סרנגה לפרוץ את גבולות הז’אנר עם המגה־להיט “חלום מתוק”, שהקליט עם מושיק עפיה ביוונית ובעברית. “הייתי אז אנונימי, לא השמיעו אותי ברדיו, לא הופעתי בטלוויזיה, לא זיהו אותי ברחוב. אבל היה לי כוח בשטח, ההופעות שלי היו מפוצצות”, הוא מספר. “גלגל”צ גילו את השיר רק אחרי שמונה־תשעה חודשים, כשהוא כבר הפך את העולם. להיט בסדר גודל כזה היום זה חמש־שש נוקיות. אבל אז זה היה אחרת. עד היום בהופעות שלי, ולא משנה אם זה בזאפה או ברדינג, אני רואה מולי צעירים שעוד לא נולדו כשהשיר יצא, שרים בטירוף את כל המילים”.
אחרי הניסיון המתוק עם עפיה, פתאום כולם רצו לשיר איתו. הוא עשה את “סגאפו” עם אתניקס, את “אוצר שלי” עם מאיה בוסקילה, את “מונו” עם דיקלה, את “למה לא עכשיו?” עם טונה, והשיא מהשנה האחרונה – את “סבתא חנה” עם דודו טסה, שיר שלא יורד מגלי האתר כבר חודשים.
“דודו הזמין אותי ל’בארבי’ לשיר איתו את הדואט”, מספר סרנגה, “ושרנו גם את ‘חלום מתוק’. היית צריכה לראות מה הלך שם. כשאת רואה דבר כזה, זה ניצחון”.
איך נולד “חלום מתוק”?
“ממש במקרה. השיר הזה הצליח מאוד ביוון באותה תקופה, ושרתי אותו ביוונית בהופעות שלי. יום אחד מושיק החליט להקליט אותו בעברית. היה לנו מפיק משותף, רוני רותם, שצלצל ואמר, ‘תעשה לי טובה, מושיק פה בהקלטות, תקפוץ לתת לנו קטע ביוונית’. הייתי בדרך למכון הכושר, עזבתי הכול ובאתי, הקלטתי את החלק שלי ביוונית והלכתי. מי היה מאמין שבכמה דקות אני אעשה את הלהיט הכי גדול בכל המועדונים באותה שנה. זה היה גם השיר היווני הראשון שנכנס לגלגל”צ. השיר עבד והכניס כסף לאורך שנים, הזמינו אותנו לאירועים, ערבי חברה, פסטיבלים, גם לחוד וגם ביחד. אני ומושיק קנינו בית מהשיר הזה”.
למה פחדת כל כך לשיר בעברית?
“גדלתי על היוונית. ידעתי שהקהל שלי, מי שאוהב יוונית, לא יכול לשמוע שום שיר בעברית, גם לא מזרחי, גם לא שיר שתורגם מיוונית. השינוי היה כשעזבתי את המועדונים. נפתחתי לקהל חדש שרצה לשמוע אותי בעברית”.
מה היה השיר הראשון ששרת בעברית?
“גרסת כיסוי ל’האומנם’ של חוה אלברשטיין. זה פתח אותי לקהלים שלא ידעו מי אני, עד אז חשבו שסרנגה זה הקוף הזה ששר ביוונית. ‘האומנם’ הביא אותי למיינסטרים, אבל אני אגיד לך את האמת? השיר הזה לא הביא לי הופעות ולא הביא לי כסף. שתביני למה זמרים מעדיפים להביא להיט רחבה ולא להיט רדיו”.
הופתעת מההצלחה שלו?
“עשיתי את זה בשביל עצמי, לא התכוונתי שזה יצליח ככה ואפילו לא הכנסתי אותו לאלבום”.
“אחרי שהשיר יצא פנו אליי המפיקים של ‘עבודה עברית’ וביקשו להכניס אותו לפרויקט שלהם. גם חוה אלברשטיין פרגנה, היא אמרה שזה קסם אמיתי. רק באן־אם־סי חשבו שזה לא טוב. ישב שם המנהל ואמר לי, ‘לא יקרה עם זה כלום’. קצת נעלבתי, אמרתי לעצמי מי זה הפלוץ הזה שאומר לי מה טוב ומה לא? אני לא צריך את השיר הזה בכלל, ברוך השם יש לי קהל שאני יכול לכסות איתו על כל אן־אם־סי”.
גזענות?
“הייתה עליי סטיגמה, סוג של ‘שישיר את היוונית שלו ולא ייכנס למגרש שלנו’. וזה לא רק הוא. הייתה גזענות, לא אהבו אותנו. לרדיו היה מגיע שיר במזרחית, הולכים לשירותים ומקיאים. הדור החדש, שהכול הולך לו עכשיו בקלות, צריך לדעת שפעם לזמר שבא מהז’אנר המזרחי היה כמעט בלתי אפשרי להכניס שיר לרדיו. לא הייתי ממורמר מזה, הקהל אהב אותי וזה הספיק לי, אבל יש זמרים שכן, ואני מבין אותם”.
אצל אמא הכי כיף
את אשתו, לוזית (49), מנהלת סניף של רשת מאפים גדולה, הכיר בתיכון, במסיבת יום הולדת שערך לעצמו. “היא באה עם חבר ומאז אנחנו יחד. הייתי הראשון שלה, לי הייתה עוד בחורה לפני”, הוא אומר. בגיל 24 התחתן ועד גיל 30, כשכבר היה אחד הזמרים המפורסמים במדינה ואף תוגמל בהתאם, הוא גר עם אמו בבית ילדותו בכביש הטייסים בתל־אביב, ביחד עם אשתו ושני ילדיו: עדן (23) ודור (20).
“גם אחרי שקניתי פנטהאוז בחולון, לא רציתי לעזוב את הבית. רציתי להישאר בחדר שבו גדלתי, אפילו שהיה צפוף ולא נוח”, הוא אומר. “מה, הכול זה כסף? בן אדם כיף לו, כדאי שיישאר איפה שכיף לו. הסגנון של החיים שהיה לי אצל אמא שלי התאים לי. היו לי החברים מהשכונה, האחיות שלי, את האנשים שיוצאים ונכנסים, כל הזמן קורה משהו. ככה גדלתי, אהבתי את זה”.
כשילדיו היו קטנים, סרנגה כמעט לא היה מעורב בגידולם. הוא היה שקוע בטיפוח הקריירה והקוביות, והותיר את אשתו כמעט לבד במערכה. “לעבוד במועדונים זה לא קל, זו השתעבדות, חיים הפוכים”, הוא מסביר. “משלמים על זה בבריאות, בשינה. כשהילדים היו קמים בבוקר הם היו צריכים להיות בשקט, כי אבא הלך לישון. ואז כשקמתי – אין סבלנות לכלום, כל הזמן מתח נפשי. רציתי רק לשתוק, רק לנוח ואז עוד פעם לישון צהריים, הכול סביב זה. זה תובעני מאוד. כל הבית חי את זה. לי היה קשה מאוד בשנים האלה, שלא לדבר על אשתי ועל מה שהיא עברה”.
לא היית אבא מספיק טוב?
“עזבי ‘לא אבא מספיק טוב’, לא הייתי אבא. המחויבות הייתה טוטלית לעבודה. בן אדם הזמין אותי להופעה, התחייב, ואם אין שלומי אין לו כלום. שילמתי מחיר כבד על האחריות הזאת, גם אני וגם המשפחה. היום, ברוך השם, אני לא שם”.
איך זה הסתדר?
“לפני עשר שנים בערך הפסקתי להופיע במועדוני לילה”.
לא חששת לפרנסתך?
“אני לא זוכר את הרגע, בטוח שהיה משהו גדול שנתן לי את האומץ, כי המועדונים זו הייתה הפרנסה, ואז עוד הייתי מפרנס יחיד, עם משכנתה, אישה וילדים. לדעתי זה קרה אחרי ההצלחה של ‘מונו’, פתאום היה לי ביקוש גדול גם מחוץ למועדונים”.
זה שינה את האבהות שלך?
“לגמרי. אני האבא הכי טוב שאני מכיר, מכל האבות שפגשתי בחיים, אפילו במוגזם. הם כבר לא תינוקות ועדיין הכול אצלי זה עד הילדים. ברגע שהם מתקשרים, גם אם זה באמצע אימון, אני עוצר הכול”.
מה עם שעות הפנאי? אתה יוצא לבלות?
“אני לא מבלה, העבודה שלי זה הבילוי שלי. באים, אוכלים, שותים, עולים להופיע. אחרי ההופעה קפה, עוגה וזהו. בילוי. אני לא אוהב בילויים במקומות מפוצצים באנשים, מספיק לי בעבודה. הרבה זמן לא הייתי בחו”ל, אבל הנה, עכשיו יש לי ארבעה חו”לים ברצף”.
נהדר, סוף־סוף בכל זאת תבלה.
“לא, לא בילוי, עבודה. אמרתי לך, מזה אני הכי נהנה”.
