האם צבע הסטייק או הסלט שלנו משפיע על הבחירות והאהבות הקולינריות שלנו? והאם אפשר לשנות ולעצב את המשיכה שלנו למזון בצבע מסוים? תערוכה חדשה במוזיאון העיצוב בחולון לוקחת את השאלות הללו אל הקיצון
הפילוסוף המרקסיסט סלבוי ז’יז’ק אוהב לחתום למעריציו על בקבוקי קוקה־קולה. הוא מהלל את המשקה על הישגו הסמלי: היותו הכלום המוחלט, התגלמות האין — הקולה לא בריאה, לא מזינה, לא מרווה, דוגרי לא ממש טעימה, לא מחברת אנשים ולא מסמלת כלום. תחשבו על זה. אפילו ח”כ טלי גוטליב היא משהו. קולה היא רק קולה. וזה סוג של שלמות. ואני מביט עכשיו בכלום המושלם, מחולק באפס.
מולי בקבוק פג תוקף של “קריסטל פפסי”, פפסי קולה רגילה לגמרי, בחיסור מרכיב יחיד, E150, צבע מאכל קרמל. בלעדיו היא צלולה כמים. בתחילת הניינטיז שקוף היה באופנה, במארזי מחשבים לדוגמה — וגם ענקיות המשקאות השיקו את טעמי הדגל שלהן בגרסאות שקופות. זה התרסק חרישית ונשכח.
יש הסבר לכישלון העסקי, אבל הסברים הם בריחה פחדנית מהמציאות. הסיפור הזה הוא ניסוי מחשבתי נדיר בשאלה מהו הטבע. סלקו מקולה כל מרכיב והיא תישאר קולה. גרועה יותר, גרועה אחרת, אבל קולה. דיאט נטול קפאין פושר ובלי גזים? בואו, כולנו היינו שם. אבל סלקו את הצבע ותישאר רק תמיסה כימית לאתגרי טיקטוק. בלי הפיגמנטים החומים־אדומים — דווקא בלעדיהם — הנוזל מפסיק להית קולה, במהות. ולהיות קולה זאת המהות היחידה שלו.
ומכיוון שהקולה מושלמת — מיץ מעשה ידי אדם ששיא הטריות שלו בא ברגע פתיחת הפקק, זה טבעו — היא יכולה לשמש מין דגם פשטני לטבע עצמו, כזה שמאפשר ניסויי חשיבה כגון הפרדתו מהתכונה הבלתי־מופרדת ביותר שלו, אמצעי התקשורת הראשוני של עולם החי, הצבע.
היעלמות הקולה עם הצבע מעלה מחשבות על מלחמה בסוכרת באמצעות איסור על צביעת משקאות, והרבה יותר מכך, על כמה טוב שאת הצבעים האמיתיים, של הטבע האמיתי, לא יכולים לשנות לנו. “אבל יכולים, ושינו”, אומרת ליאור חרמוני ממוזיאון העיצוב בחולון, מעצבת תעשייתית
שמתמקדת בחומרים חדשניים ואוצרת את התצוגה “צבועים” — שעוסקת בצבעי מאכל ובתפקיד של חוש הראייה בקריאה, פירוש וניתוח צבע המזון שלנו, טעמו ומשמעויותיות התרבותיות — ושמאכלסת חלל תצוגה בצורת מסדרון היקפי ארוך וקמור בלובי המוזיאון.
“עבורנו צבעים הם שפת התקשורת של הטבע. דרך הצבע למדנו להבין מה אנחנו רואים, ודרכו אנחנו בוחרים מה נכון לנו, בלי לדעת שמישהו באיזה משרד החליט הכל בשבילנו. רק כשעבדנו על התחקיר לתערוכה, הבנו כמה הרבה מהטבע היומיומי שלנו צבוע. אתה שואל את עצמך איך הגוף שלך יגיב אם תגלה בביצה חלמון בגוון לא־טבעי, או אם יגישו לך בשר בצבע לא טבעי. אחד המוצגים שמצאנו הוא מניפת צבעי חלמונים של חברה שמייצרת מזון ללולים תעשייתיים. החקלאי בוחר את הגוון, וחברת המזון מוסיפה לו את הפיגמנט בתערובת. וישנו הסיפור עם צבע הסלמון. הצבע הטבעי של בשר סלמון מכלובי גידול הוא אפור — לדעתך הוא יעורר בך תיאבון?”.
“צבועים” היא אחת משתי תצוגות־משנה שמלוות את התערוכה “אוכל” שתוצג עד אוקטובר, ושמנסה לפרק את המימרה הסתומה והמובנת מאליה כאחד: אנחנו יוצרים את האוכל שלנו, והוא יוצר אותנו. התצוגה הקטנה עוסקת בציווי־הקיימות, חיבור התעשייה לאקולוגיה, ומציגה תקריב מרתק על השאלה: כשנתקן את העולם, מה נעשה בצבעים?
מחציתו הראשונה של המסדרון כאילו עושה “האקינג” לתפיסת הצבע כתכונה טבעית. “מתחילים במוצגים לבנים לגמרי, שמנסים להעביר את המשמעות של עצם נוכחות הצבע. כשהוא ניטל אפשר לחשוב עליה, ועל מה אצלנו מגיב לצבע, מאיפה המשמעות שלו נובעת אצלנו. והיא תרבותית, כי אצלנו התרבות משפיעה יותר מהכל”, חרמוני אומרת.
מעבירים את זה ממתקים יומיומיים כגון סוכריית Jawbreaker לבנה, הכדורים הקשים שצריך למצוץ שבועות. חיתוך צד בסוכרייה חושף אותה כעשרות “שכבות גיאולוגיות” של צבע מאכל, ומעלה את התהייה, מה הייתה בלעדיהן? שלוש פסיעות אחריה מוצג מוצר יוקרה עתידני ומשתק מעט: ואזות לבנות שקופות־למחצה של אמן הביו־ארט הבלגי אייזק מונטה, שעשויות 100% בייקון. מונטה סילק מהרקמות את המיוגלובין האדום באמצעות תהליכי מעבדה מעולם רפואת חידוש הרקמות, וחישל אותן בתהליך תעשייתי. “ונשאר לשאול, האם נטילת הצבע מספיקה כדי לשחרר את הבשר מההקשר, ולהפוך אותו בעינינו לחפץ נוי? לגבי עצמי אני לא יודעת”, חרמוני אומרת.
אחרי עוד המחשות לאיך התיאבון שלנו נע ונד לפי כללי קומיקס — יהיו גם תצלומי ארוחות כחולות — עוברים לפרק השני בתצוגה, זה שמוקדש למוצרים אקולוגיים, מיקום מקביל מתוקן ויצירתי.
החדשנות שנדרשת מתערוכות עיצוב שם: עפרונות צבע־שמן איכותיים מפסולת ירקות, צנצנות דבש מ־100% דונג, בגוון שמלמד על סוג הדבש, ומעבר. “ישנו הצבע האדום המפורסם של ממתקים שמפיקים מכנימה. המעצבת שחר ליבנה הפיקה פיגמנט אדום דומה, לתעשיית הטקסטיל, שמוצה מדם פרות. מהקולגן בעצמות היא יצרה תחליף־עור מעובד, ויצרנית סינקרס גרמנית כבר הוציאה איתו קו נעליים בשם Blood Line עם העור הצבוע. זה מועיל לסביבה, כי אנחנו מזרימים מיליארדי טונות דם ממשחטות למקורות המים. אבל איתי נשארה השאלה: האם יהיה לי נוח לנעול נעל כזאת כמו שקל לי לאכול ג’לי בינס אדומים”.
וזאת הנקודה הצפויה פחות בתצוגה: היא מנסה לשאול האם היחס הטבעי העמוק שלנו לצבעים הוא דבר שיכול להשתנות ולהתעצב, והאם העיצוב־מחדש הזה עשוי להיות נדרש. והשאלה חוזרת, בדרכה, כמעט בכל מוצג היסטורי, עדכני או ספקולטיבי על הקיר.
“אפילו צבעי אריזות נהפכו לשפה אינטואיטיבית שמספרת לך אם זה מוצר כיפי, עמוס סוכר וחסר ערך תזונתי או מזון בסיסי זול ומעובד. כיום מדברים על אריזות מתכלות או אכילות, מאצות. מה תהיה השפה הצבעונית שלהן? ואם הן יהיו שקופות ובלי מיתוג, מה יקרין לנו האוכל שיושב במקרר בסופר, בצבעיו האמיתיים? אני אפילו לא בטוחה מה לשאול. פשוט הבחנתי כמה אמביוולנטיות יכולה להיות השאלה סביב אמצעי התקשורת רב־העוצמה הזה”, חרמוני אומרת.
לגבי דבר אחד ברור, אני מהטיול הקצר יצאתי בלי אמביוולנטיות. היא התפוגגה בדיוק באמצע המסדרון, במעבר מפרק ניסויי החשיבה לפרק נעלי הדם והקרמיקות הזהובות בזיגוג חלב מקולקל. שם, בקו התפר, מאחורי דלת זכוכית, במין מחסן שירות קטן מואר, עומדות אצטבאות מכוסות צנצנות עם תמיסות צבע ממקורות טבעיים: פרחים, רימונים, סומק, אצות כחולות, חבושים. זה הרגיע לי את הגוף והנשמה. לא הבחנתי כמה מתח טענה בי עצם הצעידה על פני עוד ועוד צבע מזויף. זה היה כמו שחופשה בכפר מנקה חודשים של חיי עיר. רק בקטן. חוויה ממוקדת, קצת כמו בתערוכת אמנות. וכמו אחרי תערוכות אמנות מפתיעות, אני מרגיש שאני מתבונן בצבעים אחרת, ופחות יודע מה לשאול.
