כמדי סוכות, גם השנה יתקיים פסטיבל הסרטים בחיפה. החגיגה מתחילה בסוף השבוע ותימשך עד סוף החג, הנה כמה סרטים מומלצים במיוחד
הבנאלית של הרוע: “אזור העניין” / הקרנת בכורה ישראלית לאחד הסרטים הטובים והמדוברים של השנה – יצירת המופת של הבמאי הבריטי־יהודי ג’ונתן גלייזר, המגיעה לחיפה לאחר שקטפה את הגרנד פרי, הפרס השני בחשיבותו של פסטיבל קאן. כיוון שהיא דוברת גרמנית, היא גם נחשבת כרגע פייבוריטית לקטוף את האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר.
הסרט מציג את סיפורם של רודולף הס, מפקד מחנה ההשמדה אושוויץ, ושל זוגתו הדוויג. השניים מתגוררים סמוך למחנה, ואנחנו שומעים כל העת את הזעקות של היהודים שנטבחים בו. לזוג המאושר זה לא מזיז: הוא מתייחס להשמדה במוטיבציית שיא ובקרירות עניינית, כאילו מדובר בפרויקט פינוי־בינוי; היא, מצדה, עסוקה בטיפוח הבית והגינה, שהופכים למקומות האהובים עליה בעולם. כשבן זוגה מקבל קידום שמצריך רילוקיישן, היא לא מוכנה לעזוב.
הסרט עוסק במושג בנאלי, הבנאליות של הרוע, אבל עושה זאת בצורה לא בנאלית בכלל. גלייזר חתום על כמה מהקליפים היפים בכל הזמנים ועל שתי קלאסיקות מודרניות בפורמט של סרט באורך מלא, “לידה” ו”מתחת לעור”, וכאן שוב מפגין שימוש מהפנט בכל אמצעי המבע הקולנועי, כולל המוזיקה המצמיתה של שותפתו הקבועה, מיקה לוי. הוא מגיע לפסגות האומנותיות הכי גבוהות כדי להמחיש לנו את הרוע האנושי בשיא השפל שלו. התוצאה תותיר אתכם ללא מילים, אבל גם עם הרבה מחשבות.
את רודולף הס מגלם כריסטיאן פרידל המצוין, ואת הדוויג סנדרה הולר, שמככבת גם בזוכה דקל הזהב “אנטומיה של נפילה”, שיוצג אף הוא בחיפה לאחר שכבר ערך את בכורתו המקומית בפסטיבל ירושלים, ואם החמצתם אותו בעיר הבירה – אל תפספסו אותו בכרמל.
היופי שבפשטות: “ימים מושלמים” / וים ונדרס היה אחד הבמאים הגדולים של שנות ה־70 וה־80, אם לא הגדול שבהם, והוציא תחת ידיו קלאסיקות על־זמניות כמו “אליס בערים”, “פריז, טקסס” ו”מלאכים בשמי ברלין”. מאז הקריירה שלו הלכה ודעכה וכללה גם לא מעט סרטים תמוהים. “ימים מושלמים”, שמגיע לכרמל היישר מפסטיבל קאן, הוא סרטו הטוב זה שנים – קאמבק מרגש ונפלא.
בדומה ל”מלאכים בשמי ברלין”, גם סרט זה מתגלה כשיר הלל לחיים, לפשטות של היופי וליופי שבפשטות. הפעם, ונדרס עושה זאת דרך סיפורו של גבר בגיל העמידה המתפרנס מניקיון חדרי שירותים בטוקיו, ואנחנו מגלים כי אף שחייו לכאורה שגרתיים ואפרוריים – הם למעשה מופלאים, לא צפויים ומושלמים. קוז’י יאקושו זכה בפרס השחקן הראשי בפסטיבל קאן על התצוגה שלו בתפקיד הראשי.
בדלתיים סגורות: “תיק גולדמן” / עוד אחד מן הסרטים הבולטים של פסטיבל קאן האחרון. הסרט מתרחש בשנות ה־70 ועוסק בסיפורו של פעיל שמאל קיצוני יהודי, שהואשם על לא עוול בכפו בשוד מזוין וברצח. מדובר בדרמת בית משפט שכמעט לא יוצאת מבין ארבעת הקירות של אולם הדיונים, ודרך העדויות השונות חושפת את הגזענות של המשטרה הצרפתית, שהפלילה את גולדמן רק בגלל שם המשפחה שלו. הסרט מתרחש כמעט כולו בדלתיים סגורות. היומרות שלו צנועות והוא עומד בהן, וניצב כמסמך היסטורי רלוונטי ומאיר עיניים.
בין דת למדינה: “חטוף” / בדומה ל”פרשת גולדמן”, גם זו יצירה קולנועית מסוגת ה”מבוסס על סיפור אמיתי”, וגם היא ערכה את הבכורה שלה בקאן. הפעם, זה סיפור שהתרחש באיטליה באמצע המאה ה־19: אומנת נוצרייה מטבילה ילד יהודי, כי לפי אמונתה זה ימנע ממנו סבל בעולם הבא. הכנסייה מכריזה שאין דרך חזרה, והוא נוצרי עד סוף ימיו, וחוטפת אותו מהמשפחה שלו כדי לספק לו את החינוך המתאים.
במישור אחד, “חטוף” עוסק בקונפליקט בין דת ומדינה. במישור אחר, זה כמובן גם סרט על האנטישמיות של הכנסייה הקתולית. על הסרט חתום האיטלקי מרקו בלוקיו, שבגיל 83 הוא מוותיקי ובכירי הבמאים שפועלים היום באירופה, וגם כאן משקיע מאמץ רב כדי ליצור קולנוע אופראי וגדול מהחיים.
משימת התאבדות: “מכשף” / לפני חודש הלך לעולמו הבמאי האמריקאי־יהודי וויליאם פרידקין. ההספדים ציינו בעיקר את שני סרטיו המוכרים ביותר, שניים מהסרטים הבולטים ביותר של תחילת־אמצע שנות ה־70 – “הקשר הצרפתי” ו”מגרש השדים”. פסטיבל חיפה יעניק הזדמנות לצפות בסרט הרבה פחות מוכר ומצליח שלו, שכישלונו הקופתי המוחץ ב־1977 היה האות לתחילת הדעיכה של הקולנוען, שמעולם לא השכיל לשחזר את הצלחותיו הראשונות וסיים את דרכו בשוליים של הוליווד.
“מכשף” אומנם נכשל בזמן אמת, אבל הפספוס היה של הקהל והמבקרים, לא של פרידקין – מדובר בסרט מדהים, ולא מוערך דיו. הבמאי האמריקאי התבסס כאן על הקלאסיקה הצרפתית “שכר האימה”. בהשראתה, הוא מציג כאן את סיפורם של ארבעה גברים שהגיעו למבוי סתום, כל אחד מסיבותיו, ונאלצים לקחת משימת התאבדות – להוביל מטען של חומר נפץ בג’ונגלים של דרום אמריקה.
זה סרט גדול מהחיים על אנשים שהגיעו לשפל המדרגה. הוא מזכיר לנו איזה במאי מוכשר וחסר פשרות היה פרידקין המנוח, ועד כמה הוא הבין קולנוע. מנקודת מבט מקומית, שווה לציין כי אחת הדמויות היא טרוריסט פלסטיני נמלט, ואחת מסצינות הפתיחה מתרחשת וצולמה בירושלים. לפי הסיפורים מאחורי הקלעים, הפעלולנים איבדו שליטה, וסצינה של פיצוץ ברחוב הובילה לשבירת חלון במעונו של ראש העיר דאז טדי קולק.
קלאסיקת משטרה: “פוליס” / ונסיים בנקודת ההתחלה: את הפסטיבל מוציא לדרך “ז’אן דו ברי”, שהיה מוקדם יותר השנה סרט הפתיחה של פסטיבל קאן. למרבה הצער, זו דרמה תקופתית משעממת וסתמית למדי, והיא תיזכר רק משום שג’וני דפ עושה בה את הקאמבק שלו ואת תפקידו הראשון בשפה הצרפתית.
את הסרט ביימה מייוון, מן הקולנועניות הבולטות בצרפת של השנים האחרונות, והיא מכבדת את פסטיבל חיפה בנוכחותה. הפסטיבל, מצדו, מקרין גם את אחד מסרטיה הקודמים, שהיה טוב בהרבה – למעשה מדובר באחד הסרטים הטובים של העשור הקודם. מדובר ב”פוליס”, סרט עלילתי על מחלק הילדים והנוער של משטרת פריז, על שגרת היומיום האינטנסיבית של השוטרים והשוטרות, המקרים הקשים מנשוא שהם נאלצים להתמודד איתם, המחיר הבלתי נסבל שהם נאלצים לשלם – והרגעים האחרונים והמצמררים כאן חושפים עד כמה הוא כבד.
מייוון לא הסתפקה בשרביט הבימוי אלא גם משתתפת בדרמה הזאת בצד אנסמבל יוצא מן הכלל של שחקנים ושחקניות. התוצאה מיישרת קו עם קלאסיקות המשטרה האמריקאיות של שנות ה־70, והיא סוחפת ומטלטלת מתחילתה ועד סופה.
