השיפוטיות, הרכילות וההאשמות חסרות הבושה: אורית הורוביץ-סיסו לקחה את החוויה שלה כגרושה דתייה והפכה אותה להצגת תיאטרון. כשחזרה לקריית ארבע עם ההצגה, כמה מנשות הקהילה ביקשו ממנה סליחה. “הבן שלי אמר לי: ‘אמא, תשימי כיסוי ראש באספת הורים, אני מתבייש שתבואי בלעדיו ושידעו'”, היא מספרת
לא קל להיות גרושה דתייה, בטח לא כשיש לך שישה ילדים. אורית הורוביץ-סיסו למדה את זה על בשרה, כשהתגוררה בקריית ארבע. “נתקלתי בכעס העמוק של הרבה נשים שאמרו: ‘מה את חושבת, שלי טוב בזוגיות? אבל יש זוגיות ויש לך ילדים, איפה האחריות שלך, לקום ולהתגרש ככה?’ זה טלטל אותי מאוד”, היא מודה.
“עברתי עם עצמי דרך ארוכה”, היא מסבירה, “התאבלתי עוד קודם לכן הרבה על אובדן החלום של המשפחתיות, וההבנה הכואבת הייתה שאין פה אפשרות אחרת. מבחינתי, הרגשתי שאני יוצאת לחופשי. ואז כולם הגיעו עם משפטים, אמירות, האשמות”.
מציאות החיים ביישוב לא היטיבה איתה. “מטבעי אני אדם פתוח וחייכני, וגם הייתי דמות מוכרת בקריית ארבע”, היא מספרת. “כל הטקסים ביום העצמאות, הפקות סרטים, אירועים – זו הייתה אני. אז אנשים הרגישו בנוח לבוא ולהגיד לי מה הם חושבים, בפרט אחרי שהם פנו לגרוש שלי ושמעו ממנו שהוא דווקא היה ממשיך עם הקשר הלאה – וממש לא הייתי מעוניינת להיכנס לפרטים שיסבירו למה להיות ביחד זו ממש לא אפשרות מבחינתי”.
מחאות בנוסח: “למה נותנים לגרושה במה?”
את החוויה המפוקפקת הזו, של גירושים מנקודת מבטה של אישה דתייה ואם לשישה, הפכה הורוביץ-סיסו להצגה בשם “חד אורית”. כבמאית ושחקנית היא מעבירה לקהל, באמצעות התיאטרון, את הקשיים שחוותה בדרך – כולל הרכילות מסביב והתגובות המציקות. היום היא כבר גרה בקיבוץ חפץ חיים, אבל באחת הפעמים היא סגרה מעגל וחזרה לקריית ארבע – כדי להעלות שם את ההצגה.
“הופעתי בקריית ארבע אחרי הצגת הבכורה שהייתה בירושלים. הגיעו כמעט 300 נשים לאולם, שזה סדר גודל שלא נראה בקריית ארבע, למעט הצגות ילדים”, היא מספרת. “כשיש הצגות מעורבות עם גברים ונשים תמיד יש שם מחאות וקריאות כמו ‘מה יהיה איתנו’ ו’איך נותנים לדבר כזה להתרחש’, אבל במקרה הזה מנהלת היכל התרבות קיבלה פניות שונות שלא אהבו גם את עצם הרעיון שנותנים לגרושה במה. מישהו שלח לה הודעה שבה הוא ביקש לדעת האם אני בעד לעודד גירושים, ולמה עושים הצגה דווקא על זה כשיש כל כך הרבה נושאים לעסוק בהם. היא אמרה לי: ‘אני רוצה לחזק אותך ואנחנו רוצים שתבואי ותופיעי אצלנו’. זה הוכיח את עצמו בסוף”.
“אחרי ההצגה הגיעו אליי נשים כדי לבקש ממני סליחה”, היא מגלה. “האמת היא שלא זכרתי אפילו מי אמר מה. בשלב מסוים את פשוט משחררת, זה כל כך טראומטי שאת רק רוצה להחליק ולעבור הלאה. מישהי אמרה: ‘שמעתי את עצמי מהפה שלך’, או ‘אורית, מתאים לי להיות כזאת, אבל לא יודעת אם הייתי – ואם כן, אז סליחה’. הן הבינו את הקושי, וההבנה הזאת ריגשה אותי מאוד”.
“הילדים התביישו לספר שאנחנו גרושים”
הורוביץ-סיסו (39) עוסקת בהוראה ובתיאטרון, וטוענת שיש בין התחומים נקודות משיקות שהיא אוהבת מאוד. היא הספיקה לביים ולהעלות הצגות שנוגעות בשלל סוגיות חברתיות משעשעות או מרירות, כמו יחסי כלה-חמות או התמודדות עם סרטן שד, אבל הפעם היא מעמידה על הבמה את עצמה ואת הסיפור האישי שלה.
לכאורה, מדובר בנערת פוסטר של החינוך הציוני-דתי. “גדלתי בכפר הרא”ה, שני ההורים שלי היו מורים. ממש גדלתי בבניין הר”מים (רבנים-מחנכים) של הישיבה שם, שזאת חוויה בפני עצמה. היו טיולים בפלחה עם הטרקטורון, הייתי ילדת טבע”, היא נזכרת.
גם הנישואים הגיעו מוקדם: “הייתי כמעט בת עשרים. הוא היה שלוש שנים מעליי, למד בקריית ארבע, והיה ברור מאוד שנגור שם. זה התחיל כנקודת מעבר עד שאסיים את הלימודים, כי רציתי משהו כפרי יותר, אבל בסוף השתקענו בקריית ארבע. אהבתי את הקהילתיות של המקום, גרתי שם 20 שנה. לי ולגרוש שלי יש יחד שישה ילדים, הגדול בן 18 וחצי והקטן בן שבע וחצי. זה היה מאוד צפוף ואינטנסיבי. לשם כך התכנסנו, מה שנקרא”, היא אומרת בשעשוע מריר.
לא היה קל לבשר לסביבה על הכוונה להיפרד. “להודיע שאנחנו מתגרשים זה כמו להודיע על תאונת דרכים. הלב מגלה עוד קודם שזה נגמר, אבל את בוחרת לעשות הכול כדי לא להתעמת עם האמת. את אומרת לעצמך: אני כן אנסה, ובכל מחיר”, היא מתארת. “היום אני יודעת שלא הייתי לבד, וזאת חוויה משותפת של רבות. הילדים ידעו שאנחנו בטיפול זוגי, כי היה חשוב לנו לעשות את זה יפה, אבל הגישה שלהם הייתה: ‘אתם בטיפול? יופי, אז תמשיכו אותו, למה להתגרש?'”
איך הילדים הגיבו על ההחלטה הסופית להפריד כוחות? “היו צרחות, היו תגובות קשות, זאת חוויה מטלטלת. כן הקפדנו בהתחלה לא להיכנס לסיבות ולהסברים, פשוט נצמדנו לתשובה שלא יכולנו להיות בעל ואישה כמו שצריך, ונמשיך להיות אבא ואמא שלהם תמיד. אמרנו את מה שאנחנו אמורים להגיד, עם הנחיה של פסיכולוגית ילדים, ועדיין, הטראומה היא טראומה. הילדים שלי התביישו לספר שאנחנו גרושים. הורדתי כיסוי ראש, ואני לא נראית כמו נערה מתבגרת. יש לי בנים גדולים בישיבות תורניות מאוד, זה ללא ספק קשוח. כשהגעתי לאספת הורים בישיבה, הבן שלי אמר לי: ‘אמא, תשימי כיסוי ראש, אני מתבייש שתבואי בלעדיו ושידעו'”.
לבד בבית הכנסת
במשך תקופה ארוכה היא עוד המשיכה להתגורר בקריית ארבע. “הגרוש שלי, שהוא לא דתי כיום, עבר ליישוב סמוך – ואני בעצם נשארתי בחזית. היום את שומעת אותי מדברת על זה רגועה, אבל בזמנו, אחרי שאנשים היו אומרים לי דברים בנוגע לגירושים, הייתי פשוט פורצת בבכי חסר שליטה. הייתה מישהי שאמרה לי: ‘את צריכה למעט את עצמך. את כל הזמן במרכז, עושה דרמה'”.
כלומר, שהדומיננטיות שלך היא מה שהרס את הקשר? “לגמרי, ושאם את דומיננטית – תהיי כזאת בעבודה, למה להביא את זה הביתה? אנשים פשוט לא ידעו איך להכיל את זה. הייתה מישהי שאמרה לי: ‘אני לא רוצה להזמין אותך לשבת, כדי שלא תעשי עיניים לבעלי’. זה אמיתי. היא לא אמרה את זה במילים האלו בדיוק, אבל זה מה שנאמר. המטפל הזוגי שלנו נתן לי הצעה שהתחילה את התהליך שחיזק אותי: ‘תסתכלי על התגובות של אנשים כאנתרופולוגית. את יכולה להבין מה מצב הזוגיות שלהם דרך השאלות, דרך התגובות. את בסך הכול מראה שמשקפת את הקשיים שלהם'”.
אחד ההיבטים המורכבים במיוחד לדתיות בגירושים נסוב סביב העובדה שחלק גדול מההתנהלות הקהילתית בשבתות מתרחש בבית הכנסת, ואבא כבר לא נמצא בסביבה כדי ללוות את הילדים בתפילות. “זאת באמת סוג של יתמות. גרנו בשכונה מעורבת בקריית ארבע של דתיים וחילונים, שזה לא ה’הארד קור’, והיו שני שכנים שאמרו לי: ‘אנחנו עם הילדים שלך. שרק יגיעו, אנחנו נהיה איתם שם’. אבל הילדים סירבו לעשות את הצעד הזה. הם לא רצו להגיע לבית הכנסת. רק אם הזמנתי דודים או את ההורים שלי, הם הסכימו. אם לא, הם פשוט לא הלכו לבית הכנסת”.
בסופו של דבר, לפני כחצי שנה היא עברה להתגורר ליד הוריה, בקיבוץ חפץ חיים. “הקרבה היא מיוחדת ומשמעותית. טוב שהילדים יראו גם יציבות של זוג שחי ביחד”, היא אומרת. “הבן הקטן שלי, לצורך העניין, לא זוכר חיים משותפים שלנו יחד. נפרדנו כשהוא היה בן שנתיים וחצי. מצד שני, יש בזה גם כאב: במסגרת עבודה לבית הספר, אחד הבנים שלי היה צריך לשאול את ההורים שלו על משבר כלשהו שהיה להם ועוד שאלות סביב הקורונה. הוא לא חשב בכלל לראיין אותי ואת אבא שלו, אלא ישר פנה לסבא וסבתא”.
“אנשים יושבים בהצגה ומחכים לשמוע למה”
ההצגה שלה, “חד אורית”, לא מתמקדת במה שהיה לפני הגירושים והוביל אליהם – אלא בתהליך הגירושים עצמו, המושווה בה למוות. “יש בהצגה משהו נקי מאוד, מבחינת ההתייחסות. אני לא מספרת למה התגרשתי. אנשים יושבים בהצגה ומחכים לשמוע את זה, כי זה מסקרן ו’חייבים להבין מה קורה’. הנקודה היא שזה לא באמת משנה למה – יש לך תיוג על המצח. את גרושה”.
לדבריה, “בתיאטרון לומדים להיכנס לנעלי האחר ולהסתכל אפילו על עצמך מבחוץ. למדתי לאט-לאט להסתכל ולזהות את הפחדים של אחרים, ולא לקחת על זה בעלות. אמרתי לעצמי שאסור לי בשום אופן להימנע מיציאה מהבית או לא לקחת על עצמי פרויקטים שונים בגלל התגובות, ואני חייבת להמשיך הלאה”.
אחת ההאשמות שהוטחו בה הייתה שהיא “נראית טוב אחרי הגירושים”. בהצגה יש קטע שבו היא מורידה את כיסוי הראש על הבמה ואומרת לקהל שאולי גירושים הם דבר רע, אבל להיות בנישואים לא טובים זה רע יותר. המסר הזה הוא אחד הקשים ביותר לעיכול בחברה המקדשת את המבנה המשפחתי המסורתי.
ההצגה נוצרה כהצגת יחיד, אך משולבים בה קטעי משחק ומוזיקה שאליהם מצטרף אחיה של אורית, אביעד הורוביץ. “המופע מפגיש את הקהל עם המון זוויות. את מול ההורים שלך, מול הילדה שלך, מול הקהילה, מול אנשי מקצוע – כולם שם”, היא מסבירה. “בחרתי להמחיש את זה בצורה שלא מאפשרת לצופה לנוח בין לבין, כל הזמן יש התרחשויות. מעין רכבת הרים רגשית”.
איך נולד הרעיון להעלות גם את אחיך לבמה, לצידך? “אחי הקטן והמהמם הוא מוזיקאי מדהים. הוא דתל”ש, וחשוב לי לציין שאני מקבלת מלא הצעות לשידוך אחרי כל הופעה. יש בינינו פער של כמעט חמש שנים וקשר מאוד-מאוד טוב, גם במובן של חיזוק במציאות לא פשוטה. ידעתי שאני לא רוצה לוותר על המוזיקה שלו ושזה משרת אותי כשחקנית על הבמה, ואז ביקשתי ממנו להצטרף בקטע אחד בהצגה, כשאת שאר הדמויות אני מגלמת. גילינו את יכולות המשחק שלו, ולכן עכשיו הוא נמצא על הבמה יותר. וכן, בלי קשר, אח ואחות על הבמה זה קסם”.
לומר לא לשיפוטיות
התגובות להצגה מגיעות לדבריה גם מכיוונים בלתי צפויים. “בהצגה ב’גולה’ בפתח תקווה הגיעו גם שני גברים חרדים גרושים, שלא אמורים לכאורה לראות אישה שרה ומציגה על הבמה. אחד מהם אמר לי שבתור גבר זה הציף אותו, בפרט הקטע שעסק ברכילויות”, היא משחזרת, “אבל אז הוא אמר לי: ‘קשה לי עם זה שאת אומרת שגירושים זה לא כישלון. בעיניי זה כן’. ככה מתחיל שיח, כל אחד מהמקום שלו”.
היא נזכרת כי “הייתה מישהי אחרת בהליכי גירושים שהמשפחה שלה לא הייתה בתמונה, ואחרי ההצגה היא הבינה שהיא צריכה להכניס את בני המשפחה לתמונה גם כן. היא הבינה את המחיר שהיא משלמת על הבחירה לעשות את זה לבד”.
עם איזה מסר היית רוצה שהצופים בהצגה ילכו הביתה? “לצד שיקוף של החוויה, המטרה שלי היא גם לגרום לנשואות ולנשואים לא להיות בעמדה של שיפוטיות, בטח לא בגלל נורמות חברתיות – ולא להיות בעמדה שישר נותנת עצות ואומרת לאחֵר מה נכון לו. רציתי להעביר לכל אחת ואחד שיושבים בהצגה שלכולנו יש התמודדויות משלנו, פומביות יותר או פחות. כולנו מתמודדים עם מה שהחיים מזמנים לנו, וכולנו יכולים גם לצמוח מתוך הקושי”.
