היא עלתה לארץ כנערה אחרי המלחמה, בלי לדעת עברית ובלי ניסיון משחק, אך עם חלום אחד: להופיע על במות. “הרגשתי שאני חייבת לעשות כל תפקיד שקיבלתי”, מספרת מרים זוהר בת ה-91, שמאז הפכה לאחת מגדולות השחקניות בישראל, ומשתפת למה לקח זמן עד שהאמינה בעצמה, ואיך תפקיד חייה (לצד וירג’יניה וולף) היה דווקא האמהות: “לא ישבתי בכסית ולא הכרתי את אלתרמן. אחרי הצגה טסתי הביתה לבשל לילדים”
כששואלים את מרים זוהר, מהשחקניות הוותיקות והמוערכות ביותר בישראל, אם יש טקסט שהיא זוכרת במיוחד מהקריירה הענפה שלה – היא מיד נכנסת לדמות של חנה סנש במונולוג מההצגה שעלתה בהבימה לפני יותר מ-60 שנה. “אני לא יכולה להסביר איך אני זוכרת את זה”, היא אומרת, “יש דברים שקיימים”.
זוהר, בת 91, היא שועלת קרבות מנוסה. לאורך הקריירה היא שיחקה בשלל הצגות – מ”מי מפחד מוורג’יניה וולף” ו”מירל’ה אפרת”, דרך “הדוד וניה” ו”אמא מאוהבת” ועד “אדיפוס” הנוכחי – והופיעה על הבמות של שלושת התיאטראות הגדולים בישראל; היא התחילה בצעירותה בהבימה, עברה לבית ליסין וכיום משחקת בקאמרי. “ההרגשה שיש בשביל מה לקום בבוקר, אין דבר יותר טוב מזה. כשאני הולכת לישון אני חושבת על זה שמחר אני הולכת לתיאטרון. אם לא היה לי את זה – מה הייתי עושה? אין לי שום תחביב, אני לא יודעת לשחק קלפים. אבל יש לי מקצוע וזה נהדר”.
הגיל משפיע? “הגיל הוא לא פשוט, אבל משתדלים שיהיה פשוט. כשעולים על הבמה שוכחים את הגיל, לא חושבים עליו”, היא מספרת וצוחקת שיש גם יתרונות: “פעם הייתי שומעת אם היה איזה טלפון באולם. היום אני לא כל כך שומעת טוב, אז זה לא מפריע לי. אני אומרת לחברים, ‘אתם רואים? יש בזה גם משהו טוב’. פעם הייתי מתרגזת והיום לא”.
האמנת שתשחקי גם בגיל הזה? “אני גם לא חשבתי שאגיע לגיל הזה. תודה לאל הגעתי, ואם אני על הבמה ועדיין יכולה להביא לשם משהו – אז זה מאלוהים”.
הריאיון מתקיים בדירתה של זוהר שברמת אביב. כשעוברים בין חדריה, נגלות עוד ועוד תמונות משלבים שונים בקריירה שלה לצד הפרסים שקיבלה – ובראשם פרס ישראל. כשהיא מחייכת לכל מי שנקרה בדרכה, רוקדת ושמחה, כמעט קשה לדמיין את הילדות המורכבת שעברה: זוהר נולדה בצ’רנוביץ שברומניה לפני עליית הנאצים לשלטון, וכשהחלה המלחמה היא גורשה יחד עם הוריה ואחיה לגטו שהוקם בעיר, ולאחר מכן למחנה עבודה בטולצ’ין שבטרנסניסטריה. ארבעתם הצליחו לשרוד, אולם בתום המלחמה אביה נעצר על ידי השלטונות הסובייטים ומת במאסר.
שנת 1948 הייתה עבורה משמעותית במיוחד, כשיחד עם אמה ואחיה זוהר בת ה-17 הפליגה בספינת מעפילים בדרך למדינת ישראל, אך כשזו נתפסה על ידי הבריטים – נוסעיה נשלחו למחנה מעצר בקפריסין. יצחק פאנר, מנהלו של תיאטרון ביידיש שהתארגן באי, הציע לה להצטרף לתיאטרון והיא נענתה. כשנה לאחר מכן, כשמשפחתה עלתה לישראל והתגוררה במחנה עולים בבנימינה, היא כבר עשתה את תפקידיה הראשונים על הבמה על אף שאינה ידעה עברית.
“כתבתי את הטקסט באותיות לטיניות עם התרגום בגרמנית, כדי שאבין מה אני אומרת”, היא משחזרת. “זה היה פחד נוראי שמא אשכח משהו. מי יעזור לי? איך אני אצא מזה?”. לאותה הצגה הגיע גם איש התיאטרון שמעון פינקל, שהבחין בכישרונה והביא אותה לאודישנים בהבימה. “הייתי ילדה שלא ידעה כלום. שאלו אותי, ‘מי ישב בבחינה שלך?’, ואמרתי, ‘אני חושבת שבן גוריון’ – כי היה שם את צבי פרידלנד שהיו לו שערות עומדות, ואני חשבתי שבן גוריון בא לראות אותי. ככה התחלתי את הקריירה שלי”, היא צוחקת.
מתי הבנת שאת שחקנית? “אני לא יכולה להגיד שיש גיל שהבנתי. אני לא למדתי משחק, אבל הרגשתי שאני חייבת לעשות כל תפקיד שקיבלתי, אף על פי שלפעמים לא ידעתי איך עושים אותו. כשלא עוברים בית ספר דרמטי את לא יודעת מה זה תפקיד, את לא יודעת איך בונים תפקיד. אני עשיתי הכול עם האינסטינקטים שלי”.
מה היית מגדירה כתפקיד הכי גדול שלך? “אנשים אומרים שהם לא יכולים לשכוח את וירג’יניה וולף, שזה היה אחד התפקידים המצוינים שלי. אל תשאלי אותי איך עשיתי את זה, כי אני לא חושבת שהבנתי מה אני עושה. אבל היה לי במאי טוב (היי קיילוס, א”ח) והוא ידע לעבוד איתי ולהוציא ממני את מה שהייתי צריכה. היו הרבה שחקנים שלא רצו לעבוד איתו, כי הוא היה במאי ש’מענה’ את השחקן. אבל אני אהבתי את זה, כי על ידי העינוי שלו אני הגעתי למה שהייתי צריכה להגיע”.
את התפקיד הזה בהבימה היא גם שיחקה בעודה בהיריון עם בתה השנייה, והיא אף חזרה אליו כמה שנים לאחר מכן בבית ליסין. “זה נודע לי בפרימיירה. שיחקתי עד סוף חודש חמישי, ובעלי (אריה גלבלום, א”ח) היה יושב בבית ורועד מפחד שלא יקרה לי משהו, כי זה מחזה לא פשוט. הייתי קופצת על השולחן ועושה כל מיני דברים, זה לא סתם לשבת ולדבר. אבל התגברתי, ילדתי, וחזרתי לשחק אחרי ארבעה חודשים”.
כיום, שתי בנותיהם, הנכדים והנינה הטרייה הם כל עולמה – גם אם לפעמים שילמה על כך בקריירה שלה. “לא היה לי אכפת לקבל פחות תפקידים – התא המשפחתי היה חשוב לי. אף פעם לא ישבתי בכסית אחרי הצגה, אני לא הכרתי את אלתרמן ואת שלונסקי. אחרי הצגה הייתי טסה הביתה לבשל ארוחה לילדים למחרת. אני חושבת על הרבה ערבים שלא רציתי ללכת לשחק אבל הייתי צריכה, והילדות נשארו בבית ולא יכולתי להשכיב אותן, וזה לא קל. אני מקווה שהן לא נושאות כלום בליבן נגדי, הן אף פעם לא אמרו מילה. זה היה תפקיד חיי בהחלט”.
בעבר אמרת שכשהיית צעירה לא חשבת שאת שחקנית טובה. היום את כבר מבינה שזה לא נכון? “כיוון שלא למדתי לשחק והיו לי פחדים נוראיים במקצוע הזה, אז חשבתי על עצמי שאני לא מספיק טובה. היו תקופות כאלה. אבל אני מקבלת כל כך הרבה פידבק מהקהל – אנשים רואים אותי ברחוב ומחבקים אותי, ונותנים לי כל כך הרבה אהבה – אז אני משתדלת לחשוב שמגיע לי, אולי”.
