באנר עם צבא
Facebook
Twitter
Email
WhatsApp

“מספיק מבט אחד בממשלה ובהרכב שלה כדי להבין שנשים עומדות להיפגע פה”

עומר טסל, 16/11/2023, צילום: קובי קואנקס

מגיל 19 היא מופיעה על במות, אבל ההתמכרות לאלכוהול הרחיקה את אפרת גוש מאור הזרקורים עד שהאמינה שלא תוכל לשוב. נקייה וחזקה מתמיד, היא משיקה גרסת ויניל לאלבום הבכורה שלה במופע מיוחד, ולצד ביצועים עם להקתה באולפן ynet היא מספרת על החזרה המאתגרת (“נגמלתי ונפלתי, לא הצלחתי להחזיק”), היחס המזלזל שחוותה מהתעשייה רק כי עסקה במיניות, ולמה מחאת הנשים בדמה: “אנחנו צריכות לצעוק חזק יותר – בשביל הבנות והאימהות שלנו”. צפו

את מאות הנשים שצעדו ברחובות תל אביב בחודש מרץ, כשהן לבושות בגלימות אדומות וכשלראשן מצנפות לבנות במחאה על הרפורמה המשפטית – וכמחווה לעולם הדיסטופי המדכא נשים שיצרה הסופרת מרגרט אטווד ב”סיפורה של שפחה” – הובילה אפרת גוש. כעת הזמרת מגלה שהיא בכלל הצטרפה למיצג המטלטל של “בונות אלטרנטיבה” ברגע האחרון. “זה היה לגמרי במקרה. שירה ז’ כרמל (מיוזמות הפרויקט, ע”ט) שהייתה אמורה לשיר חלתה, והיא כתבה אם מישהי יכולה להיות בקפלן תוך שעה”, מספרת גוש בריאיון ל-ynet. “אמרתי לה שאני באה, שאני עולה עכשיו על אוטובוס. נתנו לי את התלבושת והסבירו לי מה צריך לעשות”.
השתתפותה של גוש במחאה זכתה להתייחסות נרחבת בתקשורת, כשהזמרת ביצעה במדי השפחה את השיר “אין לי ארץ אחרת”, בצומת עמוסת מפגינים. “אנחנו לא מפחדות יותר! אנחנו צבא של נשים שדורשות את שלומן ויודעות להחזיר ואנחנו נפרע את החוק שחוטא לאמת!”, אמרה אז בתגובה לנפילתו של חוק האיזוק האלקטרוני, שעבר מאז בגרסה מרוככת המכילה מוקשים שפוגעים ביכולת הסיוע לנשים.
מה הרגשת ברגעים האלה? “קיוויתי שזה יעביר את המסר ויהדהד בגלל שהמטרה חשובה. ההשתתפות במצעד הייתה מאוד מרגשת, הייתי צריכה להחזיק את עצמי כי הרגשתי חנוקה מדמעות. ללבוש את התלבושת הזאת עם כל המשמעות שלה ואיך שמסתכלים עלייך, ולהיות חלק מהדבר הזה – זה לא דומה לשום דבר שעברתי עד לאותו רגע”.
החיבור שלה עם “בונות אלטרנטיבה” היה מיידי ונמשך זמן רב, אבל גוש מעידה שלמרות המטרה החשובה, להשתתפותה יש השלכות, וכך גם כשהייתה בין הראשונות להופיע על הבמה בקפלן במוצ”ש. “אני עובדת קשה ולא הייתי רוצה שיבטלו אותי בגלל הדעות שלי”, היא אומרת. “אבל בסוף אני עושה את השקלול שלי – מה יותר חשוב? והמשמעות הגדולה יותר היא להגיד את הדברים שאני חושבת. למחות על מה שצריך למחות עליו, לא להסתתר כי מישהו אולי לא יאהב אותי בגלל זה, וזה קורה. קיבלתי המון תגובות מחממות לב של תמיכה, וגם המון תגובות נאצה קשות מאוד. ‘תגידו תודה שיש לכם זכויות בכלל’, ו’אתן מגזימות’. אמרנו שנשים יהיו הראשונות להיפגע ולא עבר הרבה זמן – אפשר לספור את זה בשבועות, גם בימים. מספיק מבט אחד בממשלה ובתרכובת שלה בשביל להבין שנשים עומדות להיפגע פה”.
חמישה חודשים קדימה – עם כל מה שקורה עכשיו במרחב הציבורי, את חושבת שהגזמתן? “אם כבר אז להיפך – אנחנו צריכות לצעוק חזק יותר. להיות שם בשביל עצמנו, בשביל הבנות והאימהות שלנו. זה רק התחיל. זה לא שעכשיו אנחנו מגיעים לאיזושהי מצב קיצון וזהו, סיימנו. אנחנו נעלה לאוטובוס, נשב איפה שאנחנו רוצות, נלבש מה שאנחנו רוצות וכולם צריכים לקבל את זה. זו רק ההתחלה וזה קורה כי זה מטפטף מלמעלה”.
יש כאלה שאומרים שהתלבושות של השפחות מגשימות את הדיכוי. “אני לא היוזמת, אבל התלבושות עשו עבודה מדהימה מהמון בחינות. הן בידלו וקיבלו הרבה תשומת לב. זה מסר מאוד ברור. מצד שני, זה גרם להרבה אנשים להסתייג. מן הסתם ‘בונות אלטרנטיבה’ הן הרבה מעבר לתלבושות, והן עושות דברים מדהימים. כולנו צריכים להיות מגויסים למטרה הזאת. זה לא עניין של נשים – זה עניין של כולם, נשים וגברים. זה מתחיל מחינוך. לילד שלי ברור שצריך להיות שוויון זכויות בין נשים וגברים, אין דבר שלאבא שלו מותר ולאמא שלו אסור, ולהיפך”.
בן כמה הוא? “ג’וליאן עוד מעט יהיה בן תשע”.
כבר ילד גדול, הוא בא איתכם להפגנות? “הוא ילד גדול ומדהים שבא וצועק יחד איתנו”.
“הרבה שנים הסתובבתי בהרגשה שאין לי מקום בעולם”
גוש (39) נמצאת בתעשייה מספיק זמן בשביל להכיר אותה מקרוב על כל גווניה. למעשה, בימים אלה היא מציינת 18 שנה לצאת אלבום הבכורה שלה שנשא את שמה, ושהיווה את יריית הפתיחה המוצלחת של הקריירה שלה. עם צאתו, הביקורות שיבחו ובישרו על יוצרת מבטיחה שטרפה את הקלפים ולא השאירה אף מבקר מוזיקה אדיש, כשהכותרות כינו אותה כ”הדבר הטוב הבא”, “לא כמו כולן” ו”הפתעה נהדרת”.
את זוכרת מה הרגשת באותם הימים? “שמרתי על עצמי בלי להבין אפילו שזה מה שאני עושה. הייתי בתוך הבועה שלי בפלורנטין, וסביבי מאוד לא התרגשו ממני. בזמן אמת לא הרגשתי אפקט ‘כוכב נולד’ כזה. זה היה הדרגתי. אולי זה היה נראה סוג של ‘בום’ כזה, אבל לא חוויתי את זה ככה. פנו ופונים אליי, אבל זה לא משהו שמפריע. בואי נגיד שאני לא חושבת פעמיים אם להיכנס בחופש הגדול לדיזנגוף סנטר”.
כל אחד צריך לחשוב פעמיים אם להיכנס בחופש הגדול לדיזנגוף סנטר. “יש לי אהבה עמוקה למקום הזה, בקטע לא ברור”, היא צוחקת. “אני גם ממש מתמצאת. אני הולכת לאיבוד בכל מקום חוץ מאשר שם, משהו בדיזינגוף סנטר מדבר אל ההיגיון שלי. זה המקום היחיד”.
מבחינת התכנים והשפה שאפיינו את “אפרת גוש”, מפתיע לגלות שזו הייתה רק בת 21 כשהאלבום יצא לעולם. זה ממש לא הפופ הקל, ההומוריסטי והמתקתק שמתנגן היום ברדיו. “זה היה לגמרי הדי. אן. איי. שלי”, היא אומרת, כשהיא מנסה להתחבר לדמותה כשעשתה את צעדיה הראשונים בתעשייה. “אני מרגישה קרובה לדמות הזאת, ויש לי המון חמלה להתמודדות שלה, לכל מיני דפוסים שהיו לי אז. תודה לאל שחלק מהדברים השארתי מאחור”.
כמו מה למשל? “במשך הרבה שנים הסתובבתי בהרגשה שאין לי מקום בעולם, שאני לא יודעת איך עושים מקום. לדעת איפה אני מתחילה ואיפה אני נגמרת, דברים של צעירים שלומדים מה מתאים להם ומה לא. יצאתי מהבית בגיל צעיר, הייתי ברשות עצמי, הגעתי למקומות לא טובים לי ועשיתי הרבה טעויות, אבל גם הרבה דברים נפלאים והיה לי מזל וברכה. המוזיקה תמיד הייתה גדולה יותר מכל דבר אחר. הייתי מאוד חרוצה. היום אני רואה גם את המקום הפחות בריא, המסוכן, אבל גם את הזכות והחסד. אם היית שואלת אותי לפני חמש שנים, אולי היה לי יותר קשה להתקרב לדמות הזאת”.
לדברי גוש, ההוצאה המחודשת של האלבום בתקליט ויניל הייתה בחירה טבעית כי את רוב השירים היא נוהגת לבצע בהופעות שלה, בראשם את “תמיד כשאתה בא”, אבל ככל שהרפרטואר גדל שירים מסוימים נשארו בחוץ. “כיף לשיר שירים שלא שרתי הרבה זמן ולהתחבר למקום שהייתי בו כשהם נכתבו”, היא אומרת כעת, כשהיא מתכוננת להופעה שתתקיים במועדון הבארבי ב-12 בספטמבר, שיתארחו בה גם יוני בלוך ודניאל קורן ושבה תבצע את האלבום במלואו, “יש שירים ששרתי באמת אלפי פעמים לאורך השנים, אבל אני מתייחסת אליהם בכבוד. אולי בשביל מי שמגיע להופעה זאת הפעם הראשונה”.
העבודה על האלבום הראשון הייתה שונה מהדרך שבה גוש יוצרת כיום, כשהיא כותבת בעצמה. אז המשורר ברק פלדמן כתב את הטקסטים, ויוני בלוך – שאיתו הזמרת עבדה באופן צמוד באותן השנים – הלחין. “היה ביניהם חיבור ממש מדהים”, היא אומרת כעת. “אני כמעט לא מסוגלת לקחת שירים מאנשים אחרים, בטח היום, אבל אני מאוד מתחברת לברק, גם כשאני קוראת את השירה שלו. זה מרגיש כמו בית”.
לא רק שבלוך הלחין את שירי האלבום – הוא גם הדמות שהזמרת מחבקת בתצלום האיקוני שמופיע על העטיפה, ושעליו חתום הצלם רונן ללנה. “זו הייתה זכות גדולה”, גוש מעידה על העבודה עם הצלם, “הוא היה אחד האנשים הראשונים שעבדתי איתם, הוא לימד אותי איך מספרים סיפור בתמונה וכמה זה חשוב”. ואכן, התמונה המדוברת מצליחה לספר סיפור שלם, אף על פי שהיא צולמה כטסט.
“הקדשנו הרבה זמן לשאלה ‘מה יהיה על העטיפה’. לא כמו שזה קורה היום. הכול היה כמעט אפילו תמים”, היא מסבירה. “היה ברור שהמשקל הוא על הסיפור שהתמונה מספרת, ולא על כמה כוסית אצטרך להיות בתמונה או משהו כזה. אחד מהרעיונות היה החיבוק הזה – רעיון שרונן הביא והתחברתי אליו”. ללנה, בלוך וגוש היו בביתו של הצלם, שהציע שהשלושה ירדו רגע למטה לעשות טסט. “בלי סטיילינג ובלי איפור – כבר אז הייתי כל הזמן עם אודם אדום – ועם הבגדים שהיו עליי באותו הרגע”, גוש מעידה. כשהתמונה חזרה מפיתוח השלושה קבעו ימי צילום, “אבל בסוף הרגע הספונטני ההוא נבחר. כמו שלפעמים קורה שהטייק הראשון הוא זה שנשאר כי יש בו קסם”.
“עבדתי על סוג של אוטומט בגלל מה שחוויתי מהסביבה”
עד היום אחד משיריה הגדולים ביותר של הזמרת, שגם אותו כתב שפלדמן ללחן של אסף אמדורסקי, הוא “לראות את האור”. “זה אחד השירים שאני מקבלת עליהם הכי הרבה תגובות ממאזינים שמשתפים שהוא משמעותי בשבילם. זה תמיד מעורר הרבה ענווה. אני יודעת גם כמה המוזיקה הצילה ומצילה אותי. אז להיות חלק מהדבר הזה עבור מישהי או מישהו אחר זה מרגש”. השיר יצא באלבומה השני – “הסליחה ואני” ב-2007, ולעבודה על אותו האלבום גוש הביאה לראשונה גם את הטקסטים שכתבה בעצמה.
“תמיד כתבתי, ועדיין לא חשבתי שאני יכולה לעשות את זה. עשיתי סאבלט בדירה בתל אביב והיה בה פסנתר. כשאני חושבת על זה, החלפתי אז בדירה את מי שהיום היא אשתו של יוני (בלוך, ע”ט)”, היא אומרת בחיוך. “השותף לא היה בבית, אז התיישבתי לנגן ו’קרב אגרוף’ פשוט יצא ממני. אין הרבה שירים שיצאו לי במכה. זה בעצם השיר הראשון שכתבתי”.
בהאזנה חוזרת לאותם השירים שיצאו לפני בעשור הראשון של שנות ה-2000, קשה להתעלם מהסטנדרט הכפול שהתעשייה סבלה ממנו, ומהשאלות הקשות והאישיות שהופנו כלפי יוצרות כשניסו להיכנס לחדר המיטות שלהן. “השיח שהיה וגם דברים שנכתבו, קיבלתי את זה בצורה טבעית כי זה מה שהיה – וזה היה נונסטופ. אבל זה לא קול. בטח לאישה צעירה”.
באותה התקופה גם יוני בלוך ואריק ברמן לצורך העניין כתבו על מין, אבל אותם לא סיקרו באותו האופן שסיקרו נשים. “זה תמיד היה עם נשים ומיניות לעומת גברים ומיניות. כתבו עליי כל כך הרבה דברים לאורך השנים. כמו שכתבו על הרבה, כן? ה-MeToo קבע פה חוקים וגבולות חדשים ותודה על זה, עד כדי כך שגם אני הייתי צריכה לעבור את זה ביני לבין עצמי. איך אני מאפשרת לאנשים להתייחס אליי? איך לא? מה הגבולות שלי? גם אני עבדתי על סוג של אוטומט בגלל מה שחוויתי מהסביבה במשך שנים על גבי שנים, ואיך שחונכתי. האקלים היה יותר כזה שמשפיל נשים, מאוד סקסיסטי ומפלה. מאוד קלישאה של ‘מה זה גבריות’. אנחנו רואים מה קורה. היום לפחות אנחנו צועקות את זה”.
את רואה קשר בין השירים שלך מאז לבין השירים שיש היום בפופ? “אני חושבת ש’אה אה אה’ הוא איזשהו די. אן. איי שיצאו ממנו גם דברים שאנחנו רואים היום. לא היו הרבה שירים שעוסקים במיניות בצורה בוטה וברורה, ואת רובם כתבו גברים. היום אם מקשיבים לו הוא מאוד תמים, אבל אז כתבתי אותו בתור איזושהי תשובה כי הרגשתי שכל הזמן נמצאים לי בתחתונים. אמרתי ‘אוקיי, אני אקח את הנשק שלכם כלפיי ואני אכוון אותו בחזרה אליכם’. כבר היה לי קשה, זה היה עיסוק מאוד אובססיבי שהעפיל על כל דבר שעשיתי בעבודה, עם מי אני נמצאת כרגע. בסופו של דבר פשוט הייתי בחורה צעירה שחיפשה את עצמה. וברור שהיה גם מוסר כפול לעמיתיי הגברים שעשו את אותו הדבר בדיוק”.
נדמה שיש שירים שלך שהפכו טעונים יותר עם הזמן – כמו “לראות את האור”, שמבוצע גם בטקסי זיכרון, או “תמיד כשאתה בא” – ברוח ה-MeToo. גם את מרגישה ככה? “זה השתנה תוך כדי השנים. את כל השירים אני חווה אחרת, אפילו את ‘כוח גדול’, שאני לא שרה כל כך הרבה זמן, זה ממשיך להיטען בעוד ועוד רבדים חדשים. אני לא נשארת באותו מקום שכתבתי את השיר”.
את “כוח גדול” גוש כתבה מתוך ההתמודדות שלה עם התמכרות לאלכוהול שגם הרחיקה אותה מאור הזרקורים, ובעת הניסיון להיגמל ולהישאר נקייה. “תמיד השתדלתי לבטא איזושהי אמת, את מי שאני ולבטא את מה שעובר עליי בשירים שלי, זה היה ברור שאין סיכוי בעולם שאני לא אכתוב את זה, כי זה היה הדבר שהכי העסיק אותי. ברגעים מסוימים זה היה עולמי – הרצון להצליח להיגמל, להישאר נקייה ולחיות חיים שלמים שיש בהם ניקיון, מה שלא הצלחתי לעשות. עוד כשכתבתי את השיר זה לא היה ממקום של בדיעבד, אלא דווקא מתוך עין הסערה”.
“התמכרות זו הסתרה. זה הולך יד ביד עם המחלה הזאת, בגלל שבן אדם מכור יעשה הכול בשביל לשמור על ההתמכרות שלו, וברגע שזה בחוץ אז כל מיני גורמים מפריעים. כשהייתי בתוך הסיטואציה הרגשתי שאני לא מסוגלת לחיות בלי זה. התלות הייתה כל כך גדולה”, היא אומרת כעת – כשהיא נקייה מזה שנתיים וארבעה חודשים. “עברתי תהליך מאוד ארוך שאני גם מאוד גאה בו, מזה שאף אחד לא ידע – כולל בן הזוג שלי – עד שהגעתי לעמוד, להגיד את הדברים וגם לשיר אותם. אני מדברת על זה הרבה בהופעות כי זה חשוב. זה כל כך נפוץ, המספרים מטורפים. אחד מכל שבעה ישראלים סובל מהתמכרות כלשהי. בסוף אני יודעת כמה נשים וכמה גברים לא הולכים לקבל עזרה בגלל הבושה הזאת, בגלל שהתמכרות זאת מחלה שיש עליה אינספור דעות קדומות”.
פונים אליך לעזרה בנושא הזה? “כן, אני מקבלת ברשתות החברתיות כל מיני בקשות לעזרה מסוג כזה או אחר – שאני אכוון, אם אני יודעת לאיזה מרכז גמילה ללכת, או איך יוצאים מזה. לפעמים הילדים הם אלה שפונים אליי”.
מה נותן לך כוח היום להמשיך את הדרך הזו? “ככל שעובר הזמן ואני מסמנת וי על כל מיני פסגות. היה נדמה לי שאני לא אצליח לעשות את זה, שאני לא אצליח להתמודד עם החיים האלה בלי משהו שיעזור לי למסך את הרגישות הגדולה ואת הקשיים שחוויתי ואני חווה. השקעתי הרבה זמן ואנרגיה כדי לקבל כלים שמחליפים אצלי את הצורך הזה. אז ככל שעובר הזמן זה מדרבן אותי ועוזר לי, אבל אני בטח לא חסינה מזה ואני עם היד על הדופק כל הזמן, בטח גם במקצוע שאני עובדת בו. אלכוהול נמצא בכל מקום. יש פה סיכון. בתקופה הזאת שהצלחתי להיגמל ונפלתי, ונגמלתי ונפלתי, היו כל מיני אנשי מקצוע שאמרו לי – ‘יכול להיות שאת לא תוכלי לעשות יותר את מה שאת עושה, יכול להיות שכדאי שתתחילי לחשוב על לזוז לתחום אחר’. כי לא הצלחתי להחזיק את זה”.
אמרת פעם ש”הרגשת שאת עוסקת במקצוע שאת לא יכולה להיות בו אם את לא שותה”, את כבר לא מרגישה ככה? “לא, ממש לא. אני מרגישה שאני באה ממקום כל כך הרבה יותר בריא למה שאני עושה היום. כשחזרתי ההופעות הראשונות היו לי קשות, ממש הרגשתי כמו צבי שנלכד מול פנסים של מכונית. שאני צריכה ללמוד מחדש הכול; איך לשיר על במה ואיך להשתחרר וכל מיני דברים שהייתי תלויה בהם באמצעים חיצוניים. חשבתי גם שזה מה שנותן לי את הכוח ואת היכולת לעשות את זה, זאת מחשבה מעוותת, זה לא קשור למציאות. מהופעה להופעה, לאט לאט, זה תהליך”.
איך את מרגישה היום על הבמה? “אני אסירת תודה. זה כל כך לא מובן מאליו בשבילי, אפילו שזה משהו שאני עושה מגיל צעיר. עצם זה שלרגע הרגשתי שאני לא יכולה לעשות את זה. זו הבנה יותר עמוקה על הזכות הזאת שניתנה לי לגעת בלבבות של אנשים אחרים, להיות חלק מהחיים של מישהו. בעבר היה את חוסר הביטחון שלי – ‘אני כן טובה, אני לא טובה’, או ‘אני מזייפת, אני לא מזייפת’ – היה המון משקל במקום הזה. היום אני עולה לבמה בידיעה שאני זה לא העניין אלא האנשים שעומדים מולי, וזה שינוי גדול מאוד. זה אולי הדבר שהכי עוזר לי ועזר לי להרגיש שוב טוב על הבמה. האנרגיה, החיבור”.
“אנשים שאני עובדת איתם לא רצו להוציא את השיר בצורה כזאת”
אחרי “כוח גדול” הגיע סינגל שהיווה את אחד הרגעים המכוננים בפופ הישראלי – כשגוש סיפרה את סיפורן המושתק של עובדות בתעשיית הזנות עם “הבא שנוגע בי מת” המצמרר. “לקחתי את הדמות הזאת שעוסקת בתעשיית הזנות, ואנשים חושבים שהיא ‘ביקשה’ את הדבר הזה – ‘למה התלבשה ככה?’ או ‘למה היא הסתובבה בשעה הזאת?’. שום דבר לא מצדיק את זה. נשים מופלות על בסיס קבוע, אבל מי שעוסקת בתעשיית הזנות – ובלב שבור אני אומרת את זה – באמת נמצאת בתחתית היחס והערך שהחברה נותנת לחיים שלה. הרבה יותר קל לשכוח שהיא בת אדם עם רגשות ושהיא חשובה”.
הרבה אנשים גם לא יודעים שלא בוחרים בזה, שזה גם מצב שקשה לצאת ממנו. “מאוד קשה לצאת מזה ולאחרונה אני עוסקת יותר בפעילויות שקשורות לשורדות זנות, אם זה ‘לא עומדות מנגד’ או ‘הופכות את היוצרות’. יש כמה עמותות שעושות דברים מדהימים. תמיד יש עניינים של תקציבים, זה אף פעם לא מספיק, גם לא מספיק אנשים מפנים את המשאבים שלהם לשם, בין אם זה בשעות התנדבות או בכסף. הדבר הזה צריך גם להשתנות”.
ההתקבלות של השיר גם הייתה מדהימה. הופתעת? “כן, בכלל לא בניתי על זה. מסביבי האנשים שאני עובדת איתם לא כל כך רצו להוציא את השיר בצורה כזאת. לא כולם, אבל נשמעו כל מיני קולות. היה פחד לא שלי – של אנשים שאני חשובה ויקרה להם, שהיו סקפטיים. אבל אנשים סביבי סומכים עליי והם יודעים שאני בסוף הולכת עם האמת, והם מצטרפים למסע הזה. מהבחינה הזאת אני בת מזל שיש מסביבי אנשים שנמצאים איתי באש ובמים, בקושי ובחולי, וגם בכל הרגעים הטובים שיש”.
אחד הדברים שהופכים את “הבא שנוגע בי מת” למעניין במיוחד הוא ההפקה שלו, שעליה חתום המפיק והמוזיקאי עידו מימון, שבימים אלה עובד עם גוש על אלבומה הבא. הדיסוננס בין הסיפור המטלטל והטקסט הקשה לבין ההפקה הקצבית מוביל לתוצאה שקשה להישאר אדישים כלפיה.
“הטקסט מאוד דרמטי, זה משהו שאני כבר יודעת, וגם עידו הבין שצריך לעזור להנגיש אותו באיזושהי צורה – כשאתה לא לוחץ על הדרמה, אלא דווקא מגיע מאיזושהי זווית אחרת – זה דווקא מעצים אותה. כשלוחצים זה נהיה מאולץ”, היא מסבירה. “בסוף גם ‘אה אה אה’ הוא כזה. הטקסט שלו – ‘שוב לבד, שוב זה רע / שוב שיכור, שוב צוחקת, ובבוקר לא זוכרת’ – הוא לא כיפי, אבל המוזיקה והלחן שלו על גבול כמעט שיר ילדים מבחינת ההולכות ההרמוניות שלו”.
קלידים, מחשב: אסף מידן, חצוצרה: מאיה איצקוביץ׳, טרומבון: אנדי פטשקה, בס: אברי בורוכוב, תופים: שרון פטרובר.

שתפו את הכתבה

תגובות

{{ reviewsTotal }}{{ options.labels.singularReviewCountLabel }}
{{ reviewsTotal }}{{ options.labels.pluralReviewCountLabel }}
{{ options.labels.newReviewButton }}
{{ userData.canReview.message }}

כתבות נוספות

הספריה כוללת תכנים המונגשים באמצעות הנגשה קולית ושפת הסימנים לצד תכנים העוסקים בעולמם של אנשים עם מוגבלויות

כ׳ בכסלו ה׳תשפ״ד – 03/12/2023

מחזמר שהוא סיפור חייו של הבאבא סאלי עם מוזיקה מקורית של שלמה בר איש “הברירה הטבעית” בחגיגות ה 80 שלו!

כ׳ בכסלו ה׳תשפ״ד – 03/12/2023

הסונטות של מנדלסון הן לא רק מפסגות הרומנטיקה הגרמנית לעוגב, אלא מאבני הדרך של ספרות העוגב בכלל. מנדלסון למעשה יוצר צורה חדשה בכתיבה לעוגב

כ׳ בכסלו ה׳תשפ״ד – 03/12/2023

בימים שכולנו מחפשים אופטימיות ותקווה, התאחדו הזמרים והיוצרים ישי לפידות, מוטי וייס, חיים פורטל ודיוויד טויב לביצוע מחודש של השיר “ביום ההוא” של הזמר והיוצר חיים פורטל

כ׳ בכסלו ה׳תשפ״ד – 03/12/2023

אפי בניה, המנהל האמנותי של “ימי הולגאב”: “בתוך כל העצב והכאב העמוק של כולנו, ומתוך הרצון להמשיך ולחזק את החוסן שלנו – פסטיבל הולגאב

י״ח בכסלו ה׳תשפ״ד – 01/12/2023

הסרט “התזמורת” מביא לראשונה את סיפור תחנת הרדיו “בית השידור הישראלי” שהפכה להיות קול ישראל בערבית. עם קום המדינה ועליית היהודים

י״ח בכסלו ה׳תשפ״ד – 01/12/2023

הילדים.ות שיבקרו בגלריה במהלך חג החנוכה יקבלו הזדמנות לחקור ולהאיר את התכונות השונות שמשקפות גבורה על פניה השונות ואת החיבור

י״ח בכסלו ה׳תשפ״ד – 01/12/2023

אליסה בארץ הפלאות’ מאת דוד זבה ובבימויו של גדי שכטר יום שני | 11/12 | 10:00 ‘מה עושות האיילות?’ בניהולו המוסיקלי של ערן זהבי

י״ח בכסלו ה׳תשפ״ד – 01/12/2023

מנצח – ניתאי ראך צ׳לו – הלל צרי, מרק לברי – ״על נהרות בבל״ לתזמורת מיתרים יוזף היידן – קונצ׳רטו לצ׳לו מס׳ 1 בדו מז׳ור יוזף היידן – סימפוניה מס׳ 49

י״ח בכסלו ה׳תשפ״ד – 01/12/2023

בית הקונפדרציה ע”ש חיים גורי בירושלים יקיים בסוף דצמבר סדרת אירועי מוזיקה ייחודית בשם “ימי העוד”

ט״ו בכסלו ה׳תשפ״ד – 28/11/2023

בימים קשים אלו, בצל המלחמה ועל מנת להראות מעט מין האור, חנות מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב מציגה את קולקציית החנוכיות לחג הקרב

ט״ו בכסלו ה׳תשפ״ד – 28/11/2023

שש קרמיקאיות מיישובי הערבה התיכונה, פתחו את מבני הסטודיו שלהן ללא תשלום, לאמניות נוספות מכל הארץ, לקהל הרחב, ולתושבי העוטף המתארחים

י״ד בכסלו ה׳תשפ״ד – 27/11/2023

לא קל למצוא את המילים לתאר את מה ששמענו מאלו שיודעים ומאלה שהיו עדים למעשים, לרציחות, להרג ולאונס של חמאס כאן ב-7 באוקטובר

י״ד בכסלו ה׳תשפ״ד – 27/11/2023

להקת המחול ורטיגו חוזרת להופיע עם יצירתה הידועה של נעה ורטהיים- “מאנא”, שעלתה לראשונה ב-2009. במהלך החזרות ובשלב היצירה אף אחד לא שיער

י״ד בכסלו ה׳תשפ״ד – 27/11/2023

השנה: במתכונת מצומצמת ותוכנית המציבה בקדמת הבמה מוזיקאים ישראלים מצוינים, יהודים וערבים, לשלושה ימים של קונצרטים משובחים

י״ג בכסלו ה׳תשפ״ד – 26/11/2023

בהשראת ימים מורכבים אלו, כשפחד וחוסר אונים שולט, והלב השבור רוצה תשובות ונחמה – משחרר משה קליין סינגל חדש שמבטא במילותיו את התחושות

י״ג בכסלו ה׳תשפ״ד – 26/11/2023

כחלק מהפעילות השתתפו במיזם ארצי “לאסוף את השברים”, לזכר נרצחי ה-7 באוקטובר, בהכנת פרפרים מפסיפס, בהדרכת האמנית דליה מטמון בגלריית “מטמון בערבה”

י׳ בכסלו ה׳תשפ״ד – 23/11/2023

הזמר והיוצר יוסי פריד משחרר סינגל קליפ חדש ומושקע, אותו אף הלחין, בטעם יחודי ומסקרן, העיבוד וההפקה המוזיקלית של מנחם פרידמן

ט׳ בכסלו ה׳תשפ״ד – 22/11/2023

מרכז כיוונים מציע זו השנה השנייה, מלגת לימודים לסטודנטים שלומדים במוסדות שאינם מוכרים במל”ג. המלגה, בגובה 5,000 ₪ עד 10,000 ₪

ח׳ בכסלו ה׳תשפ״ד – 21/11/2023

ברוכים הבאים לאתר "עולם התרבות"-אתר החדשות המרכזי לתרבות ואומנות יוצרת

הרשמו לאתר

שם פרטי*
שם משפחה*
אימייל*
טלפון
שם משתמש(באנגלית בלבד)*
סיסמא*
אימות סיסמא*
דילוג לתוכן