עתה, כשהוא מתקרב לגיל 80, הוא מציג בתערוכה חדשה, מסביר מה כל כך מושך אותו בשיחי הצבר, קובע ש”אם השמאל היה משקיע בקמפיינים כמו שקוקה־קולה משקיעה, הכל היה אחרת”, ומשוכנע ש”אם בימין היו מבינים את העבודות שלי, היו מצנזרים גם אותי”
“זה סוף סוף קורה וזה מרשים ומעורר תקווה”, אומר דוד טרטקובר, המעצב הבכיר והנודע, חתן פרס ישראל לעיצוב והאיש שהשפה שיצר השפיעה על העיצוב המקומי יותר מכל יוצר אחר. השפעתו של טרטקובר ניכרת גם בכרזות הרבות שנראו נגד ההפיכה המשטרית. “אני נמצא שם ברוחי”, הוא אומר, “אין לי אפשרות לצעוד בקפלן מכיוון שאני חולה בפרקינסון”. טרטקובר נזקק היום למקל. “אבל אני רואה שם בתוך השלטים טרטקוברים קטנים שממשיכים את דרכי. היום כבר לא צריך את טרטקובר — היום כל אחד יכול להיות טרטקובר. כל מה שהוא צריך זה רק טלפון נייד. אני התוויתי את הדרך”.
אנו נפגשים בביתו החדש במרכז תל אביב, שם הוא גר בחמש השנים האחרונות לאחר שחלה. הוא עבר לשם מביתו הישן בנווה צדק, שבו אחסן את אוסף הישראליאנה הגדול שלו שכלל כרזות קולנוע, משחקי ילדים, שלטי פרסומות ועוד. את האוסף העביר ברובו למוזיאון תל אביב.
המחלה התגלתה בעת שנהג במכונית. “הרגשתי שאני מאבד שליטה. זמן קצר אחר כך זה אובחן”. אחרי שגילה כי הוא חולה, הפסיק לכתוב וליצור. “במשך שנתיים לא יצרתי. הייתי בשוק ובהלם מהמחלה. לאחרונה התחלתי ליצור כדים וקערות מקרמיקה ולצייר עליהם”. הוא מראה לי כמה כדים וקערות המזכירים בצורתם את הכדים והקערות ממפעלי הקרמיקה המיתולוגיים חרסה ולפיד שיוצרו בשנות החמישים והשישים. הציורים הם בצבע שחור וברובם מופשטים, אך מזכירים קקטוסים.
בימים אלה מציג טרטקובר הדפסים בתערוכה קבוצתית בשם “ממצא ארכיאולוגי” במוזיאון יפו (טיילת מפרץ שלמה 10): 40 אמניות ואמנים חושפים את נקודת מבטם על הארכיאולוגיה וההיסטוריה של יפו. טרטקובר מציג שם שמונה הדפסים של כדים במרקר שחור. העבודות נלקחו מאוסף מחברותיו השחורות. אלו ספרי סקיצות שהם מין יומנים, שאותם ממלא טרטקובר מאז הסכם השלום עם מצרים לפני כ־44 שנים. את המחברות הוא שומר בארון בחדר קטן, שאליו מגיעים דרך חדר השינה. היומנים מספרים את סיפורה של ישראל בראיית העולם הייחודית לו: גזרי עיתונים, צילומים ומודעות של פרסומות מודבקים במעין קולאז’ לצד המון איורים. ביניהם גם המון קקטוסים שהוא מצייר באובססיביות בעיפרון שחור.
אין לו הסבר רציונלי לסיבה שבגללה הוא מצייר את הקקטוסים: “בכל מקום שבו גדלים היום קקטוסים היה פעם כפר ערבי. רק אחר כך זה הפך לסמל של הצבר”. הוא מבקש ממני שאוריד ספר אדום שכותרתו “טרטקובר”, שראה אור בעם עובד ב־2011, ומסכם את פועלו העיצובי של מי שבין השאר עיצב את כרזת ה־30 לעצמאות ישראל, לוגו שלום עכשיו, ואחראי על כמה מעטיפות התקליטים האיקוניות שנוצרו פה, כולל התקליט של מתי כספי עם תצלום הפעמון, “ילדודס” של אריק איינשטיין ו”מחכים למשיח” של שלום חנוך. אנחנו מעלעלים בספר ונעצרים בתמונה של דוד בן גוריון ועל דש חולצתו מגן דוד כחול, האסוציאציה ברורה. “זאת עבודה שלי עבור חגיגות ה־30 למפלגת העבודה”, הוא אומר. “כשהם ראו את הכרזה הם ביקשו שאסתיר את המגן דוד”, אומר טרטקובר ומחייך בחיוך שובבי. הוא מראה לי ציור שאותו צייר בגיל 10. “תראה, יש כאן את כל המוטיבים שיחזרו על עצמם בעבודה שלי. הנה, אתה רואה? כבר אז ציירתי קקטוסים. הקקטוסים עבורי הם כמו הכבשים עבור קדישמן”.
