מבוא
עיצובן של התפיסות המקובלות והנפוצות של השטעטל הושפע במידה רבה מהדרך בה השטעטל יוצג בצורות אמנות שונות. מסיפוריו של יצחק בשביס זינגר, דרך ציוריו של מארק שאגאל עם הדמויות המרחפות מעל עיירת הולדתו ויטבסק, ועד סצנות ושירים מ”כנר על הגג”, מחזמר המבוסס על “טוביה החולב” של שלום עליכם.
בעשורים האחרונים ניסו חוקרים מתחומים שונים לבחון את את הדיכוטומיה שקיימת בין השטעטל כדימוי בדיוני לבין השטעטל כמציאות היסטורית.1 מטרתנו כאן היא לנסות ולהעניק נדבך נוסף לכך על-ידי השוואה בין תצלומים שצילם סולומון יודובין, אמן וצלם יהודי, לבין עבודות של אמנים יהודים מודרניסטיים ובהם: מאיר אקסלרוד, יששכר בר ריבק, רגינה מונדלק וגריגורי אינגר המתארים היבטים שונים של החיים בשטעטלך: השוק, המקצועות השונים, הנשים ועולם לימוד התורה. באמצעות דו-שיח בין שני תחומים אמנותיים – הצילום והציור, המתארים נרטיבים ונושאים חזותיים דומים, נחקור את השטעטל כפי שנראה דרך עיניהם של אמנים יהודים אלה, וזאת כדי להשיג הבנה מעמיקה יותר של אופיו המורכב והדינמי.
הנושא שלנו מעלה שתי שאלות מורכבות – ראשית, מהו השטעטל? ושנית, מיהו אמן יהודי?
אם כן, מהו השטעטל (ברבים: שטעטלך)? האם היה זה יישוב יהודי מבודד ומוזנח, שנאבק בעוני ובפוגרומים, או שמא מדובר בקהילה יהודית משגשגת ותוססת? האם היה זה עולם יהודי לחלוטין עם אינטראקציה מוגבלת עם השכנים הלא-יהודים? מעבר לכך, האם בכלל ניתן לדבר על הגדרת שטעטל אחידה, שכן לכל שטעטל היו היסטוריה ומסורות משלו, והוא היווה עולם קטן ונפרד עם הארכיטקטורה הייחודית, התושבים והמנהגים שלו2?
מורכבת לא פחות היא השאלה מיהו אמן יהודי ומהי אמנות יהודית, במיוחד בתקופה המודרנית. השאלות האם יש אמנות יהודית ומהי אמנות זו, הן חלק מדיון אקדמי מתמשך. יחסי הגומלין בין זהויות חילוניות ויהודיות ביצירותיהם של אמנים ממוצא יהודי הביאו חוקרים לדון האם כל אמן ממוצא יהודי בהכרח יוצר אמנות יהודית או רק מי שביצירותיהם מדגישים את זהותם היהודית3.
בנוסף, שני הנושאים – השטעטל והאמנות היהודית, קשורים זה בזה, וזאת מכיוון שאמנים יהודים רבים בעלי השפעה נולדו וגדלו בשטעטלך. לכן, יהיה זה טבעי לבחון את השטעטל כנקודת מוצא כשמנסים לבחון ולהגדיר את מהותה של האמנות היהודית.
יצירות האמנות המוצגות במאמר זה נוצרו על ידי אמנים פחות מוכרים וידועים. מטרתנו הייתה להציג מגוון רחב ככל האפשר של תפיסות אמנותיות של השטעטל באמצעות מבחר אמנים בעלי אסתטיקה וסגנונות שונים.
ההשוואה בין הצילומים התיעודיים ויצירות האמנות מספקת לנו הצצה שונה על אופיו של השטעטל – מה הייתה המציאות שלו ואיך הוא עוצב בזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי. אנו מקווים שהחומר הוויזואלי והדיונים שיוצגו כאן יספקו לקוראים לקבל תמונה אחרת של השטעטלך, כזאת ששואפת להיות מנותקת מהכללות ומנוסטלגיה רומנטית, או לכל הפחות להיות מודעת אליהם. על ידי הצבת עבודות צילום אל מול ייצוגים של השטעטל באמנות החזותית, ננסה להבין טוב יותר את ההבחנה בין המציאות לעומת הפנטזיה והדמיון.
עם זאת, חשוב לזכור שגם הצילום וגם יצירות האמנות החזותית הן צורות ביטוי סובייקטיביות המראות את העולם כפי שהאמן עצמו ראה אותו. בעוד שרוב עבודות האמנות נחשבות באופן טבעי לסובייקטיביות, הצילום נתפס לעתים קרובות כמציג דימוי אובייקטיבי של המציאות. למרות זאת מובן שגם הצילום מושפע מגורמים סובייקטיביים ומהחלטות יצירתיות אישיות. לפי קו הסתכלות זאת , ההבחנה בין האובייקטיביות לבין הסובייקטיביות הופכת להיות יחסית ולא מוחלטת.
המשלחת האתנוגרפית של ש. אנ-סקי
סולומון יודובין צילם את תצלומי השטעטלך במהלך מסע אתנוגרפי שאירגן שלמה זיינוול רפופורט (1863–1920), הידוע בכינויו הספרותי ש. אנ-סקי, סופר, מחזאי וחוקר פולקלור יהודי שמוכר בעיקר כמחבר המחזה “הדיבוק”. בשנת 1909 יזם אנ-סקי מסע אתנוגרפי שמטרתו הייתה תיעוד חיי היהודים ב”תחום המושב”. החברה היהודית להיסטוריה ואתנוגרפיה סייעה לו בפרויקט ולביצוע מחקר זה4.
בין 1912 ו-1914, ש. אנ-סקי וצוותו ערכו שלוש משלחות אתנוגרפיות כאלה ליותר משבעים ערים ושטעטלך בדרום מערב אוקראינה (פרובינציות ווהלין, פודוליה וקייב). הם אספו למעלה מ-1,800 סיפורי עם ו-1,500 שירי עם יהודיים ו-300 חפצים בעלי חשיבות דתית ותרבותית. כמו כן הם הקליטו 500 גלילי פונוגרף וצילמו -2,000 תצלומים.5 כיום, עבודת של ש. אנ-סקי וצוותו מאפשרת לנו הצצה מרתקת אל תוך העולם של שטעטלך לפני מלחמת העולם הראשונה.
המטרה של אנ-סקי ואנשיו –ביציאה למסע זה היתה לתעד ולשמר את העולם הנעלם והמשתנה של השטעטלך. אנ-סקי טען כי העם היהודי יכול לשמר את זהותו הנוכחית והעתידית רק מתוך היכרות וההתייחסות להיסטוריה ולמסורת היהודית. לטענתו, היהדות העירונית המודרנית של האימפריה הרוסית תוכל ליצור תרבות יהודית חילונית חדשה רק אם זו תהיה מבוססת על זיכרון המבנים החברתיים והתרבותיים שעיצבו את חייהם של יהודי השטעטל. כך למעשה נולדה המשלחת, מתוך צורך לתעד בדחיפות עולם שעמד על סף שינוי מהיר ובלתי הפיך בעקבות השפעות חיצוניות.
למסע שלו גייס אנ-סקי את המלחין יולי אנגל, את האתנו-מוזיקולוג זינוביי קיסלגוף ואת האמן והצלם סולומון יודובין.
במהלך המסע תיעד יודובין בצילומים וברישומים “טיפוסים אנתרופולוגיים”, מקומות היסטוריים, מבנים יוצאי דופן, תנאי מחיה ופעילויות יומיומיות – מסחר, אומנות, כמו גם תחומים חינוכיים ודתיים, המספקים מבט ייחודי על חיי היומיום של השטעטל.
השוק
במרכז השטעטל היה שטח פתוח גדול – השוק. הוא היה המרכז הכלכלי והקיומי של השטעטל. בנוסף לשוק שלטו בנוף בתי תפילה – בתי כנסת וכנסיות. השטעטל היה לעתים קרובות מקום עני ורוב בנייניו היו מעץ, כך ששריפות היו נפוצות ובדרך כלל הרסניות. הסמטאות הלא סלולות הפכו לעתים קרובות לבוץ. תנאי התברואה והמחייה היו לרוב לקויים. השטעטל הוגדר במידה רבה באמצעות היחסים הכלכליים והחברתיים בין יהודים ולא-יהודים שהתפתחו והתרחשו סביב השוק.
תצלומו של יודובין מציג שוק טיפוסי בשטעטל. למרות השלולית הגדולה בחזית התצלום שמושכת את תשומת ליבנו, אנו עדיין יכולים לתפוס את מרכזיותו של השוק ואת חיותו האופיינית של השטעטל ביום השוק, כאשר ספקים ולקוחות מוכרים וקונים סחורה מעגלות. האנשים בצילום – מבוגרים וצעירים, גברים ונשים, יהודים ולא-יהודים, מעידים על המרכזיות של השוק כמוקד יחסי הגומלין בין קבוצות שונות.
הרישום של מאיר אקסלרוד מתאר את השוק באופן טיפה אחר. ברקע רואים את הנוף הארכיטקטוני של השטעטל – בתי מגורים, בתי כנסת וכנסיות, אך ללא פרספקטיבה ריאליסטית, הרקע כמעט שטוח. על אחד הגגות ניתן לראות מנקה ארובות. השוק מתואר בחזית הרישום, עם שפע של דמויות שונות. בצד שמאל, אישה הנשענת על שק סחורות, מאחוריה גבר עם ידיים מורמות כאילו הוא בא אליה בתלונות, ואז מוכר ששוקל את סחורתו ואישה עומדת לצידו. בכיוון מרכז הרישום, ישנה אישה שאוחזת בסל ומולה שתי ילדות יושבות על הקרקע. מאחורי קבוצה זו עומדת עגלת סוסים עם שני נוסעים. במרכז מוצגת קבוצה של שלושה גברים לבושים בקפטנים בקאפטנים שמשוחחים בינם לבין עצמם. מימינם, מוכר רחוב או אולי גנב, שאו שנושא משהו בידיו המושטות קדימה, או שמנסה להגיע לכיסו של האיש שעומד לידו, שנראה כאילו מוסח מהשיחה בין שלושת הגברים שלידו. בצד ימין ישנם כנר גבוה ושתי נשים כורעות, אחת מהן עם ילד – קבצניות.
בהשוואה לתצלום של יודובין שמראה לנו את שוק השטעטל כמקום עבודה ומסחר מרכזי ורציני, בציור של אקסלרוד הדמויות נראות כמו שחקנים על הבמה והתמונה כולה נראית כהעתק המציאות, כמו מיז-אנ-סצנה מהתיאטרון.
מקצועות השטעטל
תושבי השטעטל עסקו במקצועות רבים: מקבלנים ויזמים עשירים לבעלי חנויות, סוחרי שוק, נגרים, סנדלרים, חייטים שואבי ונושאי מים ועוד רבים אחרים. באזורים מסוימים היהודים עבדו גם כחקלאים. המגוון המרשים הזה תרם מצד אחת לחיוניותו של השטעטל אך מצד שני הביא לחלוקה מעמדית וחברתית מורבת.
על-אף שהדת תפסה חלק מרכזי ומילאה במידה רבה את חיי היומיום, רק מעטים יכלו להפוך את התורה לאומנותם, כך שמעמד הלומדים בחברה היה גבוה. מרבית אנשי השטעטל, לעתים גם דמויות רבניות, עבדו כדי לפרנס את משפחותיהם, בדרך כלל במסחר ובמלאכה.
אחד מ”מקצועות השטעטל” האופייניים היה מקצוע הסנדלרות. לתצלום הסנדלר של יודובין, יש מהות ציורית מרשימה, שנובעת מהמשחק בין קווי קונטור מטושטשים וחדים. הפוקוס שלנו הוא על הסנדלר, אבל הוא לא שם לב אלינו (או לצלם) מכיוון שהוא שקוע בעולמו. הכלים והנעליים מפוזרים מסביבו, מעידים על כך שהוא באמצע עבודתו. האיש מאחוריו, שמסתכל ישירות אלינו/ אל הצלם, יכול להיות לקוח שמחכה בסבלנות לתיקון הנעליים שלו. למרות שאיננו יכולים לדעת אם הלקוח יהודי או גוי, בהחלט קיים קונטרסט חד בין הסנדלר הלבוש בבגד צנוע, עם כובע הקסקט הטיפוסי על ראשו, לבין הלקוח הלבוש בבגדים המודרניים של אז, חובש כובע אופנתי, נשען על מקל ומעשן סיגריה ברוגע.
מעניין להשוות את הצילום של הסנדלר של יודובין עם ציור מודרניסטי של יששכר בר ריבק המתאר את אותו נושא. הסנדלר של ריבק ממוקם בחלל קוביסטי, בנוי מצורות מינימליסטיות ומפרספקטיבה שבורה. הסנדלר מתואר יושב על שרפרף נמוך על יד שולחן העבודה שלו ומתקן נעל. יש לו זקן שחור קצר; על ראשו כיפה בצבע אדום. דרך דלת פתוחה אנו יכולים לראות רחוב ריק בשטעטל, עם שורה של בתים קטנים כמעט זהים אחד לשני. ברחוב ישנה דמות בודדת של יהודי ש”נאבק” עם עז. סצנת הרחוב הזו של הגבר המזוקן והעז היא די מסתורית. במבט ראשון זה נראה כאילו האיש מנסה למשוך את העז, אך במבט שני, נראה כאילו העז תפסה את ציציות הטלית של האיש, שמנסה לשלוף אותן מפי העז.
כמו בתצלום של יודובין, נראה שגם הסנדלר בציור של ריבק שקוע בעבודתו, אם לשפוט לפי ההבעה המהורהרת על פניו. עם זאת, אין כלים מפוזרים, אין לקוחות שמחכים, ולכן נראה כי הסנדלר חולם בהקיץ, מחשבותיו במקום אחר. המוטיב של העז יכול לסמל את הקורבן, שלטענת מספר חוקרים מעיד על היחס הרע איתו היהודים נאלצו להתמודד באימפריה הרוסית.
נשות השטעטל
שות השטעטל היו אחראיות על חיי המשפחה, שכללו לא רק את הטיפול בילדים ובמשק הבית ואת קיום חיי הדת בבית, אלא גם את הקיום הכלכלי. גברים החזיקו בעמדות הכוח הניהוליות. הם ניהלו את הקהילה וכמובן את בית הכנסת. עם זאת, מאחורי הקלעים, נשים מילאו לעתים קרובות תפקידים מרכזיים בחיי הקהילה והכלכלה של השטעטל.
בתצלום של יודובין אנו רואים דיוקן יפהפה של אישה יהודית מבוגרת. עדינות עורה ומרקם המשי הרך של בגדיה, עומדים בקונטרסט חד למרקם העץ של הרקע, שביחד יוצרים תחושת חמימות ונעימות ובטיחות הבית. התמונה נראית נוסטלגית, ומתארת את האם הארכיטיפית של השטעטל – חדורת ביטחון וחזקה.
רגינה מונדלק תיארה את סבתה באופן דומה. האמנית הציגה אותה לבושה בבגדים אלגנטיים עם “שטרנטיכל” מרשים – כיסוי ראש מסורתי של יהודיות נשואות, ומקל ביד ימין. מונדלק תיארה בצורה ריאליסטית את הקמטים העמוקים, אפה הגדול ועור הפנים הנפול של סבתה, ללא שום פאתוס או מטרה לייפות את מושא הציור שלה. בעבודה זו יש תחושה של נוסטלגיה – האמנית כבר השתייכה לדור הנשים החדש, שיצאו לעולם ועזבו את הגבולות הצרים של השטעטלך שלהן.
הבעת הפנים של האישה בצילום של יודובין מעידה על הערכתה העצמית והביטחון העצמי שלה. בדומה לזה, הדמות שתוארה על ידי מונדלק מרמזת על אישה חזקה. שתי העבודות מציגות נשות שטעטל גאות שסומכות על עצמן.
לימוד התורה
בשטעטלך לחינוך דתי הייתה חשיבות עליונה. בנים היו לומדים ב”חדר” – בית ספר יסודי מסורתי המלמד את יסודות היהדות והשפה העברית. ילדים של הורים אמידים יותר למדו לרוב בבית עם מורה פרטי. מלבד ה”חדרים” היה גם תלמוד תורה – בית ספר קהילתי לחינוך ילדים עניים ויתומים. תלמידים חרוצים שרצו לפנות למקצוע הרבנות, המשיכו את לימודיהם בישיבה. לעתים קרובות היו גם בתי ספר יסודיים נפרדים לילדות. בחלק מהשטעטלך היו גם “חדרים מתקדמים” שבהם למדו גם בנים וגם בנות ושפת ההדרכה הייתה עברית.
בתצלום של יודובין אנו רואים מלמד ב”חדר” עם קבוצת ילדים קטנים, חלקם שקועים בלמידה, חלקם לכאורה משתתפים בשיעור, ואילו הילד בחזית התצלום מנותק לחלוטין מהמקום, מביט ישירות למצלמה, משועמם או פשוט נודד במחשבותיו בזמן השיעור.
גם בציור של ה”חדר” בשטעטל מאת גריגורי אינגר, אנו יכולים לראות מלמד עם תלמידיו הצעירים. הדמויות מעוותות, נאיביות וילדותיות כמעט באופן פואטי, מצוירות בגווני צבע חמים ועליזים. השפה הוויזואלית חושפת את השפעת האמנות האוונגרד הרוסית והפרימיטיביזם על האמן. נראה שדמותו של המלמד מוגזמת בגודלה, היא אינה פרופורציונאלית לגודל של החדר, ובכך היא חושפת את ניסיונו של האמן להציג את נקודת המבט של הילד או את חווית הילדות של לימודים ב”חדר”. הציור חושף אותנו לעולם לימוד התורה בכנות כזו, דרך עיניים ילדותיות סומכות, כך שצבעים עזים ודמויות מעוותות לא נראים לנו כלא טבעיים, להיפך, הם מעצימים ומחדדים את המציאות.
ציור ה”חדר” של אינגר נראה כאילו ילדותי ונאיבי לחלוטין, אך מאחורי המאפיינים הגרוטסקיים והקומיים של המלמד והתלמידים כאחד, האמן מבטא קשר מיוחד ועמוק עם מסורת הלימוד, הנטועה כל כך עמוק בחיי היהודים. התצלום של יודובין לעומת זאת מראה לנו סוגים שונים של תלמידים, חלקם שקועים לחלוטין בלימודיהם, וחלקם מסוקרנים מהמצלמה. ייתכן שאלה האחרונים מהווים מטאפורה לסקרנות ולמשיכה לעולם חיצוני חדש ומרגש.
סיכום
מדומיין או מציאותי, השטעטל היה לב ליבה של יהדות מזרח אירופה ומקום הולדתן של ספרות ותרבות יידיש עשירות. השואה שמה קץ לפרק המיוחד הזה של יהדות אירופה. השטעטלך לא קיימים יותר, אך נראה שהם ימשיכו להיחקר על ידי חוקרים וייזכרו ביצירות ספרות ואמנויות.
האמנים שעבודותיהם הוצגו במאמר, הושפעו מרעיונותיו של ש. אנ-סקי על-כך שיצירת זהות יהודית מודרנית, משוחררת, מחודשת וחילונית, תתאפשר רק על -ידי חזרה למורשת השטעטל ותרבותו העממית. האמנים האלה כן אימצו את הזהות החילונית, אך בו בזמן הרגישו קרובים לשורשים ולמורשת הוויזואלית של בני עמם. כאשר אותם אמנים עברו מהשטעטלך למרכזים עירוניים גדולים כמו קייב, סנט פטרסבורג, מוסקבה, או אפילו רחוק יותר – לברלין ופריז, הם אימצו את הסגנונות האוונגרדיים של התקופה,כגון האוונגרד הרוסי, הפוביזם, האקספרסיוניזם, הקוביזם והסוריאליזם, שהושפעו כולם מהעוצמה והאסתטיות של האמנות העממית והשבטית. כך פיתחו האמנים את סגנונותיהם הייחודיים המציגים נושאים יהודיים באמצעות שילוב של אמנות עממית עם אלמנטים של סגנונות שונים של אמנות מודרנית. בנוסף, נראה כי האמנים נשאבו אל תחושת הנוסטלגיה, שליוותה כנראה גם את ש. אנ-סקי עצמו, והבינו את החשיבות של זיכרון החיים היהודיים המסורתיים שהיו בתהליכי היעלמות איטיים, ובסופו של דבר אף הושמדו לחלוטין.
העולם של השטעטלך שממנו הגיעו האמנים שהוזכרו במאמר, הייתה במובנים רבים ביקורתית כלפי אמנות. המסורת היהודית ראתה בעשייה האמנותית הפרה של הדיבר השני “לא תעשה לך פסל וכל תמונה”.6 כתוצאה מכך, חלק מהאמנים נתקלו בחוסר הבנה מוחלט באשר לרצונם להמשיך בקריירה כאמנים, קריירה שלא רק שלא זכתה לעידוד מסביבתם, אלא גם נתפסה לעיתים קרובות כעבודה זרה ממש, “עבור הגויים”, אפילו אלילית.
האמנים ציירו את כפריהם ועיירותיהם, סמטאות, טיפוסים וסצנות שונות המתארות את חייה של האוכלוסייה היהודית בשטעטלך. יצירות אלה לא היו מבוססות על חזון או דמיון אלא על זיכרונות ילדות. תיאוריו של השטעטל של יודובין שונים במקצת, קודם כל בשל השוני במדיום, אך גם בשל תחושת הדחיפות שהנחתה את עבודותיו – השאיפה לתעד ככל האפשר את העולם העשיר הזה ההולך ונעלם.
התצלומים ויצירות האמנות שהוצגו כאן ואחרים הדומים להם הם משמעותיים הן משום שהם מתעדים קהילות שנעלמו והן בגלל ערכם כיצירות אמנות לכל דבר. בין אם יצירות האמנות מציגות מצב מציאותי או דמיוני, נראה שהן מציגות תמונה ייחודית, המושכת אותנו, הצופים, היישר אל עולמה המורכב של השטעטל. כמו כן הן מציגות היסטוריה ומורשת יהודית והבנה עמוקה יותר של הקרע בתולדות ישראל שנגרם על ידי השואה.
