“על הבמה פחות נצמדים לקרקע, מצאתי שם איזה חופש”
על משפחת בבצ’יק הוטלה קללה מסתורית. כל בן משפחה שמגיע לגיל 57 מסיים את חייו. יודל בבצ’יק מתקרב לגיל ה”מסוכן” וצריך לקבל החלטה מי יירש את מסעדת “בבצ’יק” האהובה שלו: בנו הצעיר והנמרץ יונה או בנו הבכור והממולח חצק’ל שחוזר אחרי שהות ארוכה באמריקה. המאבק בין שני האחים הופך לדו־קרב על לבה של מרים יאפצ’יק היפה, אהבת ילדותם. “אני קורא לא מעט מחזות והרבה זמן לא נתקלתי בטקסט מהסוג הזה”, אומר הבמאי נועם שמואל. “הכתיבה של יהונתן היא סוג של שטיסל פינת חנוך לוין פינת בשביס זינגר, פיוט עם ריאליזם. המחזה מתרחש בין 1903 להיום אבל מתעסק בשאלות קיומיות: קשרים בתוך המשפחה, מטריאליזם, תשוקה, אהבה, עד כמה התשוקה והאהבה קשורים לבישול, הגשמה עצמית ועוד.
“אני אוהב תיאטרון כבר שנים”, מספר אינדורסקי. “בתיאטרון פחות נצמדים לקרקע, יש איזה חופש. יש זמן לשים דגש על השיחה, על המילים. אני בא מעולם של מילים, למדתי בישיבה ומילים מדברות אליי. תמיד היה לי חלום לגעת בתיאטרון ואני שמח שזה קורה עכשיו”.
לדברי אינדורסקי, הרעיון למחזה הגיע מכך “שהדבר היחיד שצפוי ואנחנו באמת יודעים הוא שכולנו נמות יום אחד ואז אתה שואל את עצמך בשביל מה כל המאמצים היומיומיים? כל אדם מגיע לעולם הזה ומגלה שיש לו תפקיד, שהוא בבצ’יק: אותו אף אחד לא שאל אם הוא רוצה את המסעדה או לא. בחרתי בגיל 57 כי זה בדיוק הגיל שבו אדם כבר השלים עם מי שהוא ויש לו זמן ליהנות ולבבצ’יקים לא נותנים אפילו את זה”.
מה זה בבצ’יק?
“זה שם של סוג של קוגל ויש לזה צליל שמצא חן בעיניי”.
משתתפים: אור אבוטבול, ידידיה ויטל, אורי גוב, דניאל גל, יניב לוי, אורנה רוטברג, רוברט הניג, אופיר וייל, חי מאור, מאי קשת, תום זידנר.
הבמאי: נועם שמואל. המנהל האמנותי של המדיטק. היה חבר ההנהלה האמנותית של תיאטרון הקאמרי שם ביים את “משחקים בחצר האחורית” (2007), “ע’17” ו”רומיאו ויוליה”. בגשר ביים את “רודף העפיפונים”, “אלף שמשות זוהרות” ו”חומות של תקווה”. בבית ליסין ביים את “פנתר כפול” וכעת את “בבצ’יק”.
“מה שמשך אותי במחזה הוא התערובת של ריאליזם ואגדה, שהמחזה משנה זהות ככל שהוא מתקדם, זה ממגנט. כך אני גם ניגש אל הבימוי, נכנס לתוך התת־מודע של הדמויות, למחשבות שלהן”.
העבודה: בחדר החזרות עובדים השחקנים על מפגש בין האחים במסעדה כשברקע המוזיקה הנפלאה שכתב אלעד אדר, עם ניחוחות יהודיים. אינדורסקי לא יושב בחדר החזרות כמו שמחזאים רבים נוטים לעשות. “אחד הדברים שנחמד לי בתיאטרון זה שאני כותב ואז אנשים אחרים שוברים את הראש איך לעשות את זה. אני עוקב מהצד אחרי מה שהם עושים, אבל ההובלה של הדבר הזה היא בידיים של נועם וטוב שכך”.
לדברי שמואל, “בדרך כלל כשעובדים על מחזה מקורי נכנסים לחזרות והטקסט עובר הרבה תהפוכות מהתחלה. במקרה הזה יהונתן הניח את המחזה אבל הוא כמעט לא עובר שכתובים, זה בעיקר עריכה והידוק. אני מרגיש שכל הרכיבים אצלנו ורק צריך להניח על הצלחת ולהגיש”.
הבמה: הבמה שעיצבה יהודית אהרון מורכבת משני סטים, האחד מלפני 120 שנה בביאליסטוק עם ציור גדול של שאגאל שמתוכו יידחף החוצה המטבח של המסעדה. עיצוב לא ריאליסטי שרק נותן הצצה למקום. בסט השני מתגלה המסעדה של ימינו וכל המרחב יותר פתוח. המטבח נוסע קדימה ואחורה כדי לאפשר סצנות אינטימיות קרובות לקהל. “אני אוהב את זה שיש תנועה, זה משהו שחוזר בהפקות שלי”, אומר שמואל.
