מיזם “עונת היהדות הישראלית” התאים את עצמו למצב, ובמסגרתו התקיימו בסוף השבוע קבלות שבת מוזיקליות במרכזים ובמלונות שבהם שוהים מפוני עוטף עזה והצפון. “כמו כל עם ישראל, אני באבל וקשה לי, וקבלת השבת שימחה אותי ורוממה לי את הנפש”, משתפת מרסל מרגוליס מכיסופים
מרסל מרגוליס (60), אם לשלושה ילדים מקיבוץ כיסופים, איבדה את אחיה, סער מרגוליס, שהיה רבש”ץ הקיבוץ עד לפני מספר חודשים ונלחם עם כיתת כוננות באותה שבת שמחת תורה שחורה במשך שעות רבות. לצד חבריו הוא לחם בחוליית מחבלים כדי להציל את הבית, ובעיצומו של הקרב הארוך הוא נהרג.
מרסל פונתה עם בני משפחתה למלון בים המלח, שם השתתפה בקבלת שבת שנערכה בקניון. “מישהו מחברי הקיבוץ שיתף בקבוצת הוואטסאפ הודעה שאנשי ארגון ‘בית תפילה ישראלי’ הולכים לעשות קבלת שבת בקניון. די הופתעתי ומאוד התרגשתי, והיה לי ברור שלא משנה מה, אני מגיעה לשם ומשתתפת בזה”, היא מספרת.
מרגוליס משתפת שיש לה היכרות קודמת וקרובה עם בית תפילה ישראלי: “בכל ערב אני נכנסת בשעה שמונה בערב לזום של הקהילה המסורתית כדי להתפלל על שני הבנים שלי, שעכשיו שניהם מגויסים במילואים, וגם על כל שאר החיילים שנלחמים בעזה ובכלל. כמו כל עם ישראל, אני באבל וקשה לי, וקבלת השבת שימחה אותי וריגשה אותי מאוד. היא רוממה לי את הנפש. בכלל, קבלת שבת תמיד עשתה לי טוב לנשמה. עבורי היא סוג של תרפיה, מדיטציה. בעבר, נסעתי במיוחד את כל הדרך מכיסופים לתל אביב, כדי להשתתף באירועים של בית תפילה ישראלי. פתאום הם הגיעו עד אליי לים המלח, לעשות קבלת שבת משותפת, אחרי כל מה שעברנו. עבורי זו הייתה סגירת מעגל”.
תחת הכותרת “מקבלים את השבת, מאחדים את המדינה”, התקיימו בסוף השבוע עשרות אירועי קבלת שבת במרכזים ובמלונות ברחבי הארץ שבהם שוהים מפוני עוטף עזה והצפון. היוזמה מחממת הלב יוצאת לפועל במסגרת “עונת היהדות הישראלית”, מיזם הדגל של המִנהלת ליהדות ישראלית במשרד התפוצות, ובשיתוף “פנים – איגוד ארגוני יהדות ישראלית”.
שלא בעיתות מלחמה, מדובר בשיתוף פעולה שהחל במהלך הקיץ האחרון, כדי “לאפשר לכל יהודי בישראל להעמיק בזהותו היהודית מתוך בחירה ותחושת שייכות, בהתאם לאמונתו ואורחות חייו, ולהנכיח את תחום היהדות הישראלית במרחב הציבורי בישראל”, אומרת אלישבע מזי”א, מנהלת המִנהלת ליהדות ישראלית.
לנוכח הימים הקשים שעוברים על המדינה ועל אזרחיה, הוחלט כי זה הזמן להוציא לפועל את “עונת היהדות הישראלית” במתכונת אחרת, והוחלט כי האירועים ייערכו במרכזים ובמלונות שבהם שוהים מפונים, מתוך כוונה לעודד, לחזק את החוסן הלאומי, לחבר ולאחד את הקהילות בקיבוצים ובערים שפונו ומתמודדים עם הכאב. בין האירועים השונים נערכים פעילויות לילדים, מעגלי שירה, מעגלי שיח, ערבי נגינה וטקסי קבלת שבת, וגולת הכותרת היא בהדלקת נרות שבת.
הרב אסטבן גוטפריד, מייסד שותף, רב קהילה ומנכ”ל בית תפילה ישראלי, אומר כי “אחרי עשרות אירועים שקיימנו, אני בעיקר אסיר תודה על ההזדמנות לגעת ולהיות קרוב לאנשים רבים כל כך שעולמם התהפך עליהם בן לילה. העוצמה והכוונה שבהן המפונים שרים, רוקדים ומבטאים את הכאב דרך שירה, היא מרגשת ברמות שאי-אפשר לתאר. אני לגמרי מאמין שהמוזיקה מרפאת, בעיקר כשאלה לחנים ומילים מוכרים ואהובים, שיוצאים מהלב ומגיעים אל הלב”.
“ליצור נורמליות בימים לא נורמליים”
בצהרי יום שישי, במלון השרון בהרצליה, פגשתי את בני משפחת צולקר שהגיעו מקריית שמונה. הם היו בין הנוכחים שישבו במרפסת הפתוחה מול הים התכול. עם בלונים צבעוניים ויין לבן מבעבע לרגל יום הולדת שנתיים של הנכד ליאם, הם ניסו לשדר שגרה קסומה. איה כורם והנגן שלה נתנו את הלב כדי להעניק קצת אסקפיזם לאנשי הצפון והעוטף המעטים שהתאספו שם. “אלו ימים קשים. מי שמרגיש שהוא יכול לבוא – בא, ומי שלא – לא. הכול בסדר”, אמרה כורם בחיוך ועם אפס שיפוטיות. חנה צולקר, אם המשפחה, מודה: “אני לא רציתי להגיע לפה. הבית שלי הוא בקריית שמונה. אבל מה לא עושים בשביל הילדים והנכדים?”
בר צולקר (30) הגיעה עם המשפחה, כולל בנה בן ה-6, וגם היא מודה שהרגשות מעורבים: “אנחנו נמצאים פה כבר שבועיים, מהרגע שבו פינו אותנו מקריית שמונה. כולנו פה ביחד, מאחדים כוחות כדי לחזק אחד את השני. רק ביחד אנחנו יכולים לנצח. עם זאת, זה מורכב. לא פשוט להיות רחוקים מהבית, במיוחד כשאת שומעת שיש נפילות ליד הבית ושיש חיילים וגם אזרחים שנפגעו. זה לא תורם, לא כיף, לא משחרר. לא טוב בלב. אבל גדלנו ככה, ובינתיים אנחנו נאחזים במה שיש ומתפללים שיהיה טוב, שיהיה רגוע ונחזור הביתה. ואנחנו שולחים המון כוחות לחיילים שנמצאים בעוטף ובצפון”. על הבן שלצידה היא אומרת: “הוא רק עלה לכיתה א’ והוא כבר מתגעגע לבית, לחברים. בית הספר שלו במטולה, על הגבול”.
אחותה, נופר צולקר, כלכלנית בחברת החשמל שעזבה את קריית שמונה לטובת תל אביב, הגיעה עם חטיפים וקישוטי יום הולדת לליאם הקטן: “אני פה כדי לחזק את המשפחה שלי ואת המפונים האחרים שנמצאים פה. לעשות להם קצת שמח בנשמה”.
ליה סבח, אימו של ליאם, מוסיפה: “אנחנו מנסים להיות חזקים ומאוחדים וליצור פה נורמליות בימים לא נורמליים. במיוחד עבור הילדים. האירועים הללו של קבלת שבת פותחים את הלבבות. מרגישים בהם קצת כמו בבית”.
אלישבע מזי”א מסכמת ואומרת כי “החוזק והעוצמה של התרבות והמסורת היהודית מלווים אותנו בכל מעגלי החיים, ובעיקר ברגעים הקשים. תפקידנו הוא לסייע, ללוות, לאחד ולחזק את הרוח של אזרחי המדינה שחוו חוויות קשות, איבדו משפחות ופונו מבתיהם”.
