“ולריה מתחתנת” הוא לא רק הסרט הישראלי הכי טוב באביב הנוכחי, אלא אחד הסרטים הטובים של הזמן האחרון. הבעיה היחידה שלו היא התזמון: אם היה יוצא לפני כמה שנים, הוא היה מעורר הרבה יותר הדים, בארץ ובעולם
זיידי סמית אמרה פעם שכל סיפור קורה פעמיים – מבפנים ומבחוץ, ואלה שני סיפורים שונים. “ולריה מתחתנת”, שעלה לאקרנים בסוף השבוע, הוא המחשה טובה לכך. לכאורה יש בו סיפור אחד, אבל בעצם יש בו שניים. את מה שקורה מבחוץ רואים, אבל מה קורה מבפנים – אפשר רק לדמיין.
הגיבורה שבשמה נקרא הסרט היא צעירה אוקראינית, המגיעה לארץ כדי לפגוש לראשונה את החתן המיועד שלה – איתן, אחד מאותם גברים ישראלים שמצאו שידוך דרך אחד מאותם אתרים מפוקפקים המכירים/מוכרים להם “כלות אוקראיניות”. כריסטינה, אחות של הגיבורה, כבר חיה בארץ, ונישאה לישראלי בשם מיכאל באותו אופן. הוא גם מי שתיווך בין אחותה לחתן שלה, והעסקה אמורה להשתלם לכל הצדדים.
איתן, בחור לא אטרקטיבי במיוחד משום בחינה, סוף כל סוף ימצא אישה לחלוק איתה את חייו. ולריה, שחיה במדינה ענייה, תזכה לעבור לאחת המדינות העשירות בעולם המערבי. כריסטינה, מהגרת בודדה, תזכה בחברתה של אחותה, והכסף שאיתן קיבל מהתיווך יממן את טיפולי הפוריות שלה. בהמשך נלמד גם שהיא עוברת גיור. ככה זה בישראל: כולם חייבים להיות נשואים, כולם חייבים להיות יהודים, כולם חייבים להביא לעולם ילדים.
אנחנו רגילים לסרטים מקומיים על אמהות ובנות. “ולריה מתחתנת” הוא דוגמה נדירה לסרט על אחיות, ובזכות השימוש של הבמאית בפנים של הגיבורות, הן הופכות למראה אחת של השנייה – כשאחת מסתכלת באחרת, היא רואה את העתיד או את העבר שלה.
ולריה הגיעה לארץ כדי להתחתן, אבל בשלב מוקדם מחליטה שהסידור הזה לא מתאים לה, ונותר לנו לפענח למה – האם במפגש פנים אל פנים עם איתן גילתה דברים שלא הפנימה בשיחות הווירטואליות איתו? או אולי זה משום שקיבלה הצצה לחיים של אחותה בתור כלה בהזמנה בישראל, הבינה מה מצפה לה והחליטה למרוד בכך?
באחד מרגעי השיא של הסרט, ולריה חוקרת את אחותה לגבי יחסיה עם מיכאל ושואלת אותה – “את אוהבת אותו?”. כריסטינה עונה לה על השאלה, אבל מה שהיא לא אומרת חשוב עוד יותר ממה שהיא כן אומרת, והתשובה שלה מעלה אצלנו שאלות גדולות יותר, ובראשן התהייה אם אהבה היא באמת הערך החשוב ביותר.
התהיות הללו רלוונטיות גם מחוץ להקשר של הכלות בהזמנה. הביטו מסביבכם: האם כל מי שאתם מכירים התחתן ונשאר נשוי רק מתוך אהבה? אם נענה על כך מנקודת מבט רחבה, בטח שהתשובה שלילית. הרי חתונה בנסיבות רומנטיות ועצמאות כלכלית של נשים הן המצאות מודרניות למדי.
השאלות הן לא רק היסטוריות, אלא גם פילוסופיות – מי קבע שאהבה היא ערך נעלה? האם אנחנו יכולים לשפוט מישהו או מישהי שהתחתנו משיקולים כלכליים או משיקולי נוחות? ובמקרה המסוים הזה: נגיד שוולריה תחליט לברוח מהקשר הזה ולחזור למולדתה, האם אפשר להגדיר את זה כ”הפי אנד”? הרי לא מחכים לה זרי שושנים בשובה לשם. זו הזדמנות לציין כי הסרט נכתב וצולם לפני הפלישה לאוקראינה, וכעת הוא טעון במשמעויות חדשות ואחרות, מה עוד שהגיבורות שלו מהחלק הרוסי של המדינה, ומדברות רוסית.
“ולריה מתחתנת” נמשך 70 דקות בלבד – הרבה פחות מהאורך הממוצע של להיטי האוסקר השנה. למעשה, גם אם תראו אותו פעמיים ברציפות, פרק הזמן הזה עדיין יהיה קצר יותר מ”הפייבלמנים”. למרות הנפח הצנוע הזה, הסרט מצליח לשים על השולחן שורה ארוכה של שאלות כבדות משקל. הוא עושה זאת בצורה מרומזת, מעודכנת ומתוחכמת, בלי להאכיל בכפית ובלי לספק תשובות קלות.
“ולריה מתחתנת” מכבד את הקהל שלו ומכבד את הדמויות שלו, כמעט כל אחת ואחת מהן. אין בו קריקטורות ואין בו דיכוטומיות קלות מהסוג של “גברים רעים, נשים טובות, רוסים טובים, ישראלים רעים”. מיכאל הוא בטח לא רשע מוחלט. יש בו צדדים אנושיים, ובשלב מסוים אנו אף חוזים בו בעמדה של מגננה וחולשה, כשישראלי שמוצאו רוסי מעיר לו הערה גזענית. גם איתן אינו ארכי־נבל, אלא בעיקר פתטי, והדמות הכי חד־צדדית בסרט מתגלה בסופו של דבר כאישה. בסופו של דבר, אם יש כאן “אשמים” ו”רעים”, אלה לא בני אדם אלא חוסר השוויון בין גברים ונשים וחוסר האיזון בין מדינות כמו ישראל ואוקראינה.
המעלות של הסרט הן לא רק תסריטאיות, אלא גם קולנועיות. נוסף לאורך הקצר, הנפח של “ולריה מתחתנת” מצומצם גם מבחינה גיאוגרפית – רובו מתרחש בדירה אחת, הצורך הוא אבי ההמצאה, והמגבלות האלה מחייבות את הבמאית מיכל ויניק ואת שותפיה, בראשם הצלם גיא רז, לגלות יצירתיות ותושייה. הם עומדים במשימה בהצלחה רבתי.
פעם אחר פעם הסרט מצליח להשתמש במצלמה ובמרחב כדי ליצור דרמה ומתח. “ולריה מתחתנת” לא משעמם לרגע, והוא כל כך אינטנסיבי ועשיר, עד שבסופו התחושה היא שקרו כל כך הרבה דברים, ושהתוצאה הייתה יותר מ־70 דקות.
בסרט כל כך דחוס, אין מקום לטעויות – והביצוע נטול רבב. יעקב זדה דניאל פרץ לפני בדיוק עשור ב”את לי לילה” ומאז הוא בכל מקום, ובצדק. אברהם שלום לוי עושה בדמותו של איתן את תפקידו הקולנועי הבולט עד כה ומתמודד היטב עם תפקיד כפוי טובה של חדל אישים. לנה פרייפלד, שעד כה הייתה פעילה בעיקר על הבמה, הפגינה השנה את הנוכחות הקולנועית יוצאת הדופן שלה בסצינה אחת של “אזרח מודאג”, וכאן עושה זאת לאורך זמן רב יותר. מעל כל אלה, רוב המשקל מונח על הכתפיים של דאשה טבורונוביץ’ בתפקיד ולריה, והיא מהפנטת וממגנטת מהשנייה הראשונה ועד האחרונה.
“ולריה מתחתנת” הוא לא רק הסרט הישראלי הכי טוב באביב הנוכחי, אלא בכלל אחד הסרטים הטובים של הזמן האחרון. הבעיה היחידה שלו היא התזמון: אם היה יוצא לפני כמה שנים, למשל, הוא היה מעורר הרבה יותר הדים, בארץ ובעולם.
בגלל המגבלות של השוק המקומי, עובר תמיד זמן רב בין הפקה והפצה של סרט, ותראו מה קרה מאז הסתיימו הצילומים של “ולריה מתחתנת”: רוסיה פלשה לאוקראינה והחמירה בין השאר את מצבן של הנשים האוקראיניות; תופעת “הכלות מאוקראינה” התעצמה, וכך גם הגזענות המתובלת במיזוגיניה נגדן בישראל. ועוד אצלנו: כנסת חדשה, שנשים הן הפקר מבחינתה.
אז מי אמר שלקולנוע הישראלי כבר אין ערך? צפייה ב”ולריה מתחתנת” היא הזדמנות פז לבדוק מה השתנה בין 2020 ל־2023 ולקבל שיעור כפול: כמה רע היה המצב אז, ועד כמה הוא גרוע יותר עכשיו.
