אבי פרידמן, אבא לשתי בנות, וסגן אלוף במילואים, הוא מאייר ויוצר בפלסטלינה. הוא בחר לספר את סיפורה של העלייה האתיופית בספר ילדים חדש, “אליק והחסידה”, שמתאר גם מצבים אנושיים מורכבים: “דרך החומר אפשר להעביר בעדינות מסרים קשים”
אבי פרידמן (48) מירושלים, אב לשתי בנות, הוא מורה דרך, וסגן אלוף ביחידה מסווגת במילואים. הוא גם מאייר, מפסל ויוצר בפלסטלינה. את היצירות שלו הוא מציג בין היתר בספרי ילדים עטורי דמויות וצבעים, כאשר את האחרון שבהם הוא הקדיש לסיפורה של העלייה האתיופית לישראל, על פיתוליה, שנותיה ומכאוביה. כעת הוא מספר על האהבה לחומר ש”מחבר מבוגרים לילדות”, על תהליך היצירה, ואיך מגיבים בסביבה: “פלסטלינה נתפסת כמשהו ילדותי, אבל השאלה היא מה אתה מוציא ממנה”.
“תמיד הייתי זה שמצייר”, הוא אומר, “את הקסם שבפלסטלינה גיליתי כשלמדתי בבצלאל אחרי השירות הצבאי. קודם, בישיבה התיכונית, אפילו יצרתי גמרה מאוירת”. היום, בעליית הגג של פרידמן, שם שוכן הסטודיו שלו, פזורות שלל דמויות פלסטלינה, זכר לפרויקטים קודמים שיצר. חלקן שלמות, אחרות שוחות בארגזים של חלקי דמויות אחרות בהן קוסם, חיות, יצורים דמיוניים ואפילו חברים מהמילואים. בתחילת דרכו בעולם הפלסטלינה, הוא יצר סידור ולאחר מכן מחזור תפילה מעוטר בדמויות מפלסטלינה, כדי לחבר את הילדים לקטעי השירה והתפילה בבית הכנסת. בהמשך הוא קיבל השראה מהחברים בצבא כשאייר את הספר “אבא יוצא למילואים”, שחיבר יועז הנדל (הוצאת משכל).
בימים אלו פרידמן מוציא לאור את “אילק והחסידה” – ספר לילדי גן חובה וראשית קריאה שמתאר את סיפור עלייתם של יהודי אתיופיה לארץ ישראל, את התלאות שעברו בדרך וגם את ההמתנה במחנות לקראת העלייה לירושלים. “אני חושב שדווקא דרך הפלסטלינה, שיש בה רכות ועדינות, קל יותר להעביר את המסרים האלה, ובכלל מסרים קשים”, אומר פרידמן, “הקסם נוגע בכולם, זה הופך את זה למשהו קצת יותר נעים ונחמד”.
איך הגעת לעסוק בעלייה האתיופית? “אני חייב להגיד שבכל שנה אני הולך לחגיגות חג הסיגד ורואה חיילים ושוטרים בני העדה, רואה את דגלי ישראל ואת והרקע של ירושלים, את נופי הר הבית והעיר העתיקה, וזה פשוט דבר מדהים שמרגש אותי בכל פעם. מעבר לזה שגם יצא לי לאורך החיים להסתקרן, לשאול ולחקור אנשים איך הם הגיעו לארץ, לשמוע ואת סיפורי העלייה שלהם. הרגשתי שזה בוער בי, שאני רוצה לספר את הסיפור הזה. כמו שאנחנו יושבים בליל הסדר ומספרים את סיפור יציאת מצרים, חייבים לספר גם את הסיפור של עליית יהודי אתיופיה”.
איך בכלל מתחילים לעבוד על ספר כזה? “זה מתחיל מהרעיון. יש לך איזה אימג’ בראש ואתה חושב איך להפוך אותו למציאות. אתה יוצר סטורי בורד ובמקביל מאייר את הדמויות. אחרי זה מתחילים להתעסק ממש עם הפלסטלינה, כלומר עם העיניים של הדמות, עם החיוך והבעת הפנים, ולאט-לאט אתה מגיע לדמות שהבנת שחיפשת”.
יש גם קושי ביצירה בפלסטלינה? “בסוף זאת עבודה מאוד סיזיפית ועדינה ואין קיצורי דרך. אתה חייב להכין כל פעם דמות מחדש, ואחרי כל טעות הכי קטנה צריך להתחיל מהתחלה, להתחיל את הכול מאפס. כללית, עבודה עם פלסטלינה היא לא קלה, והיא יכולה להיות מאוד מתסכלת, אבל יש לה את הייחוד ואת היופי שלה”.
כששומעים שאתה מתעסק בפלסטלינה, ושאתה גם סגן אלוף במילואים, מרימים גבה? “כן, כי בדרך כלל מצפים לאיזה מישהו קשוח כזה, וזה לא מסתדר יחד, אבל האמת היא שהתקדמתי בצבא במקביל לדברים שעשיתי באזרחות. היחידה שאני נמצא בה היום עוסקת המון ביצירתיות. לא בפלסטלינה, אבל היצירתיות שלי שם באה לידי ביטוי בדברים אחרים”.
ותגיד, זה לא קצת ילדותי להתעסק בפלסטלינה? “זה נכון שהדבר הראשון שאומרים למישהו פלסטלינה זה ש’זה ילדותי’, אבל בסוף השאלה מה יוצא ממנה, ואתה יכול לעשות בעזרתה דברים מדהימים. גם מדהים לראות איך זה מחבר מבוגרים לילדות שלהם. יצא לי להתנדב במחלקה סגורה, עם אנשים שקשה להם לשהות באותו מקום, ופשוט מדהים לראות את הניצוץ בעיניים שלהם. בסוף פלסטלינה יודעת לתווך ולגעת כמעט בכל אחד ואחת”.
