זה התחיל כמו ביקור רגיל בהצגה, אבל הסתיים קצת אחרת. מה הביא את ראש הממשלה לשעבר לשלוח מכתב בן שישה עמודים להנהלת התיאטרון הלאומי?
יושב ראש ממשלה לשעבר וצופה במחזה ישראלי. המחזה, אגב, מבוסס על סרט שובר קופות אמריקאי שהיה בעצמו עיבוד למחזה תיאטרון. מה כבר יכול להשתבש?
למשה שרת, מסתבר, היה ברור מאד מה השתבש. והוא לא היסס להעלות את דעתו הנחרצת על הכתב.
בסוף שנת 1959 העלה תיאטרון “הבימה” מחזה שלא היה קשה לחזות את הצלחתו מראש: המחזה, שנקרא בעברית “12 המושבעים”, הועלה על במות הארץ רק כשנתיים לאחר שהסרט באותו שם בכיכובו של הנרי פונדה, שבר קופות ברחבי העולם.
את המחזה ביים במאי התיאטרון אברהם ניניו שעבד שנים ארוכות עם תיאטרון “הבימה”, לצד תיאטראות אחרים. על עבודת התרגום הייתה אחראית אשתו, חנה בן-ארי, שהשתמשה בפסבדונים “מ. בן גרשון”.
ארכיוניהם האישיים של בני הזוג ניניו מופקדים בארכיון והמוזיאון לתיאטרון ע”ש ישראל גור וזמינים דיגיטלית באתר הספרייה הלאומית, במסגרת שיתוף פעולה בין משרד המורשת, הארכיון, הספרייה ומחלקת היודאיקה בספריית הרווארד. בארכיונים האלו קיים חומר רב על הפקת “12 המושבעים”, כולל פנינת – ביקורת אחת שנספר עליה מיד.
ב”הבימה” השקיעו לא מעט בהפקה ובשיווק המחזה. כרזות צבעוניות צוירו, פרסומות הופיעו בעיתונים, ששלחו במקביל את מבקרי התיאטרון שלהם להצגת הבכורה.
התוכנייה המהודרת שהופקה עבור ההצגה הציגה לצד תמונות השחקנים את מקביליהם האמריקאים מהסרט הפופולרי, אלא שלא בטוח שהיה בכך צורך שכן משתתפי ההפקה היו ברובם כוכבים עולים, כאלה שכבר היו מפורסמים באותו זמן וכאלה שעמדו להתפרסם מאד בהמשך הדרך. בתמונות אפשר לזהות את שמואל רודנסקי (בתור המושבע התוקפני ביותר), שמוליק סגל, יהושע ברטונוב, אבנר חזקיהו, יהודה אפרוני ועוד שחקן צעיר אחד: יוסי בנאי.
ההצגה רצה גם לאורך שנת 1960, ומשכה לאולמות מגוון רחב של צופים.
אחד מהצופים האלה היה מנהל הוצאת הספרים “עם עובד” באותה עת – ביקור סביר בהחלט של איש תרבות וספר. אלא שאותו מנהל הוצאת ספרים היה במקרה גם ראש ממשלה ושר חוץ לשעבר, מאדריכלי הקמתה של מדינת ישראל – משה שרת. ההצגה הותירה על שרת רושם רב וכנהוג באותם ימים, הוא הביע את הוקרתו במכתב ששלח לצוות ההצגה. המכתב, בכתב ידו של משה שרת ועל נייר מכתבים הנושא את שמו, נשמר בארכיונם של אברהם ניניו וחנה בן־ארי.
אך לאחר כשלושה משפטים ההוקרה הפכה לביקורת. שרת עבר לעסוק בנושא שטרד את מנוחתו בעת שצפה בהצגה הנפלאה: מצב העברית שבפי השחקנים.
חלק מן הבעיות, מסיק שרת במכתבו, נובע מעבודת התרגום, בעוד שלחלק אחר אחראים השחקנים עצמם. האופן שבו הם נוהגים להגות את המילים – שגוי.
זו לא הייתה ביקורת סתמית על איכותו המקצועית של המחזה. הייתה זו נזיפה חריפה ואזהרה אודות ההשפעה הגדולה שיש למחזות ולשחקנים על השפה המדוברת בפי העם. בשנות השישים העברית לא הייתה שפת האם של רבים מהצופים, ושרת חשש מהשפעה קלוקלת שתגיע דווקא מאומניות הבמה.
הצצה קטנה ברשימת השיבושים שממלאת את העמודים הבאים במכתב מוכיחה יותר מכל דבר אחר ששרת צדק בחששו: העם אכן למד את השפה בה דיברו השחקנים, וחלק מהביטויים או ההטיות שצרמו אז לאזנו, נכנסו לעברית התקנית המודרנית יותר.
להלן מספר דוגמאות מתוך המכתב, מהן נראה כי לשרת יש בעיה עם המילה “מספיק” על הטיותיה ושימושיה השונים (את הפירוט המלא ניתן לראות במכתב הסרוק, כאן):
במקום “מספיק לראות” הנכון הוא “די לראות”
במקום “פרט לך” הנכון הוא “מלבדך”
במקום “אחד אחרי השני” הנכון הוא “זה אחרי זה”
במקום “לפתוח את הפה” הנכון הוא “לפתוח פה” (או פי או פיך) ומוטב מזה “לפצוח פה”
במקום “מה הולך כאן?” הנכון הוא “מה מתרחש כאן?” איזו שפת עילגים מגוחכת בעברית! – קוצר יד משווע בתרגום הניב האנגלי what goes on here
במקום “אולי תפסיק לצעוק” הנכון הוא “אולי תחדל לצעוק”
במקום “תשע-שלוש” הנכון הוא “תשעה-שלושה” כי גם מושבע גם קול הם זכר ולא נקבה!
במקום “מאיפה” הנכון הוא “מאין” או “מניין” (או שמא תאמרו גם “לאיפה”?)
במקום “אבא שלך” הנכון הוא “אביך”
במקום “יש מספיק עובדות מסופקות” (נחמד, לא כן?), הנכון הוא “די עובדות מסופקות”
במקום “בטח” הנכון הוא “בוודאי” או “כמובן”
בהמשך מפרט שרת בעיות בהגייה בין מלעיל ומלרע, מצר על שימוש לא נכון באותיות השימוש או על שיבושם של ניבים. בסיומו של המכתב מוסיף שרת – שבשנות פרישתו מהממשלה עסק רבות בשפה העברית ובחידוש מילים – עוד מנה גדושה של רגשות אשם:
“…כמעט כל השיבושים האלה, השגורים בשפת־דיבורנו הקלוקלת, שימשו נושא להערותיי במסיבת עיתונאים… אשר נתפרסמו ברוב העיתונים, אבל כנראה אין אמנים קוראים עיתונים, וגם אם הם קוראים בהם לפעמים הריהם נוהגים בהם ביטול גמור!”
את המכתב הוא חותם באווירה מפייסת, במילה “מעריצכם”.
נדמה שהנהלת התיאטרון לא התייחסה בזלזול למכתבו של שרת. היא ארגנה פגישה בנושא בהשתתפות השחקנים והבמאי, ומיהרה להדפיס את המכתב במכונת כתיבה ולהפיצו לשחקנים יחד עם ההוראה: “אנו מבקשים מכם לשים לב לכל ההערות והתיקונים עליהם הוא מצביע – ויתקן נא כל משתתף את הטעויות שלו”.
אין בידינו תשובה לשאלה האם משה שרת היה מוצא שגיאות בעברית גם בהוראה זו. האם מצאתם אתם?
יחד עם זאת, לא כל התגובות למכתב (שדבר שליחתו פורסם בעיתונים) היו חיוביות. ב-13 במרץ 1960, דיווח על המכתב בעיתון “מעריב” יוסף לפיד. ניכר, שהוא לא ראה בעין יפה את ההתעקשות על העברית הנכונה:
“מר שרת שכח פרט אחד: שנים־עשר המושבעים אינם בלשנים, אלא סתם אנשי הרחוב, סוחרים, בעלי בתי־מלאכה, פקידים וכו’. “עמך” אינו מדבר על־פי ספרי הדקדוק – לא באמריקה ולא בישראל. אם רוצה הסופר – והמתרגם – להיות נאמן לחיים, עליו לשבש את לשון דיבורם של גיבורי המחזה – בכוונה תחילה”.
תוספת קטנה לסיום:
לא רק ראש הממשלה משה שרת ביקר בהצגה הפופולרית. צפה בה גם מי שהיה שר המשפטים דאז, פנחס רוזן, שכעורך דין ומשפטן היה למחזה לדידו ערך מוסף. כתבת הרכילות מירה אברך לא היססה לדווח על מעשיו של השר, ואף טרחה והביאה מדברים שאמר בעת ביקורו מאחורי הקלעים: “למרות שאני, אישית, משוכנע כי הנאשם הוא אשם, הרי במשפט של ממש הוא היה נהנה מהספק ויוצא חופשי!”. על פי הדיווח, רוזן התנגד נחרצות לשיטת המושבעים בנימוקים שלאו דווקא שרדו את מבחן הזמן: “מדינתנו טרם מגובשת די צורכה כדי לסמוך על 12 מושבעים מקרב העם. אולם – אני אישית, הייתי לוחם נגד שיטה זו גם בעוד 20 שנה, בהיותנו עם אחיד ומגובש. בכלל, אני נגד הנהגת שיטת מושבעים!”. כאן נקטע, למרבה הצער, הציטוט משום שנשמע האות לפתיחת המערכה השנייה והשר נאלץ לשוב למקומו באולם…
הפריטים המופיעים בכתבה שמורים בארכיון אברהם ניניו וחנה בן ארי, המופקד בארכיון והמוזיאון לתיאטרון ע”ש ישראל גור, ירושלים, זמין דיגיטלית באדיבות המשפחה ובמסגרת שיתוף הפעולה בין משרד המורשת, אוניברסיטת חיפה והספרייה הלאומית של ישראל.
