רק אחרי שנים ארוכות, שכללו לימודים באקדמיה והתרחקות מהדת, יגל הרוש למד להעריך את הפיוטים מהבית. כיום הוא נותן להם פרשנות חדשה, ומבקש להעביר את התיקון לדור הבא: “כשלמדתי בקונסרבטוריון לא היה הדהוד למה שההורים הביאו מהמסורת שלהם, וזה גרם לי להרגיש שמה שגדלתי עליו לא נחשב ‘מוזיקה’ באמת”
יגל הרוש למד לנגן בקונסרבטוריון, תחילה קלרינט ואחר כך סקסופון ושלל כלי נגינה מהמזרח כמו קמנצ’ה, נאי ובגלמה – אבל כשגדל הבין שאת כוחה של המוזיקה חווה לראשונה דווקא כילד קטן, כשביקר עם אביו בבית הכנסת. “למדתי אצל מורים נפלאים כמו תייסיר אליאס ונאסים דקואר באקדמיה, וגם אצל מארק אליהו שלימד אותי את המקאמים של הקמנצ’ה לעומק, אבל עם הזמן הבנתי שדווקא החזנים של בית הכנסת של ילדותי היו המורים הראשונים שלי למוזיקה”.
“בכניסה ליום כיפור, כשכולם עטופים בטליתות ומתחילה שירה משותפת של ‘לך אלי תשוקתי’, או בתשעה באב שכולם שוכבים על הארץ, בית הכנסת מואר באור נרות ומתחילה הקינה, אתה חווה את המוזיקה בהקשרים נרחבים של קהילה והלכי רוח עמוקים”, הוא מסביר. “בית הכנסת הוא מוסד תרבות מכונן במובן הזה”.
הערב (יום ג’, 21:00) יסגור הרוש עוד מעגל, כשיופיע עם אנסמבל “שיר ידידות” ויבצע פרשנות חדשה לפיוטים עתיקים ול”שירת הבקשות” של יהודי מרוקו. זה יקרה במסגרת פסטיבל מדרום ה-13 לאמנות רב תחומית באופקים, ביוזמת המחלקה לתרבות, יצירה והפקה במכללה האקדמית ספיר.
מנהלת הפסטיבל היא נואית זכאי, והמנהל האמנותי שלו הוא יאיר ורדי. המופע של הרוש משלב בין הסאונד הייחודי של המוזיקה מן המזרח לעיבודים מודרניים בניחוחות פולק ורוק, ומכיל אלמנטים של “שירת רבים”, שהיא פרפרזה על “שירת מענה” שהייתה נהוגה בימי בית המקדש וכיום בבתי הכנסת עם שליחי הציבור. בהרכב שלו הוא משלב סטודנטים שלו מבית הספר “כולנא” בירוחם וגם את אחיו אוריה, מוזיקאי ויוצר, שמנגן על עוד.
לכל המשפחה שלכם יש זיקה למוזיקה? “אחי עודד הרוש הוא איש תוכן, יוצר ומגיש בכאן 11 וב’הידברות’. אחי הבכור אביה עוסק בהייטק. בכל זאת מישהו צריך לדאוג גם לפרנסה אמיתית”, הוא צוחק.
ממסיבה לבית הכנסת
הרוש גדל בבית מרוקאי בדימונה עם הוריו, שלושת אחיו וסבתו. כשהיה בן 14 הוא עבר משבר אמוני והתחיל במסע התרחקות מהדת. זו הייתה לדבריו תקופה מבולבלת, סוערת, סקרנית ומלאת תהפוכות. “הייתי יוצא למסיבות בערב שבת וחוזר בשש בבוקר. שעה אחר כך, סבתא שלי שגרה איתנו הייתה מעירה אותי לקום לבית הכנסת. הייתי אומר לה: ‘סבתא, אני עייף, רק עכשיו חזרתי ממסיבה’, והיא הייתה עונה: ‘מה זה קשור? יהודי צריך ללכת לבית כנסת'”.
“עשיתי להם חיים לא קלים עם הספרים שהבאתי הביתה והדעות הקיצוניות על שולחן השבת, אבל הם הבינו שהם צריכים לאפשר לי דלת פתוחה”, הוא מעיד. “האמונה של סבתא בי, אורך הרוח שיש לדור המבוגר, התפיסה של הוריי שאין דבר כזה ‘לצאת החוצה’ כי אתה יהודי בכל מקרה וכלום לא יכול לשנות את זה – כל אלה עזרו לי בסופו של דבר לחזור אחרי שנים לחיק היהדות, ובנו לי עולם דתי בריא שמותאם למבנה הנפשי שלי”.
אחרי הצבא הוא פנה ללימודי פילוסופיה באוניברסיטת בן גוריון, וטייל בטורקיה במסגרת מסע מחקר אחר טקסים מוזיקליים. בבתי התה הוא שמע את נגינת הבגלמה ואת השירה בשווקים והוקסם. זו הייתה הנקודה הראשונה על ציר הזמן שבה חזר להעריך את המוזיקה מבית.
כשחזר לארץ החליט לחבר את המזרח והמערב בקרב הדור הצעיר, ופתח מחלקה למוזיקה מן המזרח באותו קונסרבטוריון שלמד בו בצעירותו בדימונה. “כשלמדתי שם קיבלתי כלים מוזיקליים מדהימים מהמוזיקה הקלאסית, אבל לא היה שום הדהוד למה שההורים הביאו מהמסורת שלהם”, הוא משתף בסיבה שהביאה אותו להתחיל דווקא שם. “זה גרם לי להרגיש שמה שגדלתי עליו לא נחשב ‘מוזיקה’ באמת. כשחזרתי מהמסע שלי הבנתי שהתיקון חייב להתחיל בדור הצעיר.
“כשאתה עובר במסדרון ושומע מוטט של באך לפסנתר ומהחדר השני מוזיקה מהמזרח, זה מעשיר ומייצר חיבורים מעניינים ומיוחדים. זה מוליד את הסאונד הישראלי החדש והמגובש. כשילדים מגיעים לשיעורים עם פיוט חדש שלמדו מסבא, זה מייקר את אוצר הידע של הבית”.
דמעות בלי שליטה
כשהיה סטודנט באוניברסיטה, השתתף הרוש בפרויקט “ידידי השכחת” לאיתור פיוטים נשכחים. המיזם כלל שיתופי פעולה עם אמנים רבים, ביניהם ברי סחרוף ואברהם טל. באותה תקופה בית הכנסת לא היה מקום הבילוי המועדף עליו, אבל חברו קובי יפרח טען שאם טרח והרחיק עד טורקיה הוא יכול לחזור גם למחוז ילדותו ולחפש אבדות ואוצרות מוזיקליים.
הוא השתכנע לנסות, כיוון שעון לשלוש וחצי לפנות בוקר והצטרף לשירת הבקשות שלפני תפילת שחרית של שבת. “מה שקרה לי שם היה ממש לא צפוי, וחטפתי חוויה של היפוך הלב. שמעתי את הפיוט ‘ידד שנת עיני’ של רבי ישראל נג’ארה וירדו לי דמעות בלי שליטה. לא הבנתי איך הסתירו ממני את שירת האהבה הזאת לאל. כילד אתה חווה את אלוהים כמושא ליראה, ופתאום הוא מושא למילות אהבה והשתוקקות. עזבתי את בית הכנסת ומרוב בהלה מעוצמת החוויה לא חזרתי לשם שנה, אבל היה לי ברור שמהנקודה הזאת אין חזרה מהחזרה”.
הרוש חזר לחיקה של היהדות והתחתן עם אשתו עדינה, תרפיסטית באמנות ומשוררת. לזוג נולדו חמישה ילדים. כיום הוא פועל בכל המישורים במטרה לקדם את המוזיקה מן המזרח ולהפוך אותה לרלוונטית מתמיד. במקביל הוא ממשיך ללמוד באקדמיה וכותב תזה בנושא.
בין השאר, הוא פתח מחלקה למוזיקה בבית הספר ליצירה “כולנא” בירוחם. במסגרת שיתוף פעולה עם המכללה האקדמית ספיר, עוסקים הסטודנטים גם בהפקה מוזיקלית – כך שיוכלו להשתלב בפועל בתעשייה בהרכבים, במופעים ובפסטיבלים, ולהשפיע על העשייה המוזיקלית במרחב.
לכתוב פיוט חדש
מתוך ניסיון להמשיך את עולם הפיוט כמסורת חיה שהולכת ונכתבת, ולא רק לנער אותה מהאבק שהצטבר עליה, הוציא הרוש לפני כשלוש שנים ספר שירה של פיוטים מקוריים שכתב – “שירים לחצות הליל”, וכן אלבום עם לחנים שלו לשירים האלה. הוא גם מעביר סדנאות לכתיבת פיוט מתוך התייחסות למקורות. “הכתיבה שבאה מתוך התייחסות אישית לעולם המחשבה היהודי – מקרא, מדרש ועוד – עוזרת להביא פרשנות עכשווית לחיים שלנו, ולתאר את מצבנו הקיומי מבעד לעיני המסורת”, הוא מסביר.
מה התוכניות שלך להמשך? “אני עובד על אלבום חדש בשם ‘כתר מלכות’ שאמור לצאת לאור באלול. מדובר בלחנים לטקסט שלטעמי הוא היצירה הכי גדולה ומרגשת של השירה היהודית. רבי שלמה אבן גבירול, בכתיבה שאינה אופיינית לימי הביניים, מתאר בארבעים בתים ב’כתר מלכות’ את הבריאה, מבקיעת האור האלוהי מתוך האין עד לבריאת האדם. מרגישים בטקסט את האקסטזה של הכותב, כשהוא עובר על כל חוקי החריזות והמשקלים. כשניגשתי להלחין אותו זה כפה עליי צורות חדשות של הלחנה, להתקדם ולזוז איתו. כל בית שיר הוא במקאם ומודוס מוזיקלי אחר, וכל האלבום בנוי מתחנות עם הלך רוח משתנה”.
הילדים שלך – בני חמש עד 13 – כבר שותפים בפרויקט חייך? “הכלים פה בבית פרוסים. יש פסנתר, כינור, בגלמה, נאי וחליל, והם מסתובבים סביב זה כשבא להם. דווקא בגלל העובדה שאני מוזיקאי, לא רציתי להכריח אותם. הבכורה למדה כינור אבל ביקשה לעזוב, וזו באמת התלבטות, כמה ללחוץ וכמה לאפשר. עכשיו כשהילדים קצת גדלו נהייתי אבא במשרה מלאה. נפל לי האסימון שזה לא לנצח, ואני רוצה לנצל את העובדה שהם עוד בבית ולהתענג על הנוכחות שלהם”.
