“שני צ’יזבורגרים”, יצירתו של קלאס אולדנבורג, צבעונית מבלי להיות צעקנית, משעשעת מבלי להיות טיפשית, ושישים שנה אחרי שנוצרה, היא עדיין נראית רעננה כמו המנה שבהשראתה היא נוצרה
פלגנס הוא אמן, מבקר אמנות וסופר אמריקאי
“אני בעד אמנות שגדלה מבלי לדעת שהיא אמנות בכלל”, כתב קלאס אולדנבורג ב־1962, 60 שנה לפני מותו בשנה שעברה. “אני בעד אמנות שמקיפה עצמה בזבל של היומיום”. בדצמבר באותה שנה, הוא שכר חלון ראווה בחנות ברחוב איסט סקונד באיסט וילג’ בניו יורק, בו הציג חפצים מוכרים שיצר בעבודת יד, מרושלת ואקספרסיוניסטית, בין היתר: שעוני יד, חתיכות בשר, נעלי הליכה מבד וגביע גלידה. אולדנבורג קרא לחלל הזה “החנות”, כינוי עוקצני לגלריות האמנות בעיר, שנעשו חלקלקות ויומרניות.
המנהל שקפץ לחנות ורכש את היצירה
אחת העבודות בחנות הזו היתה “שני צ’יזבורגרים, עם הכל (המבורגרים כפולים)”, פסל מעט יותר גדול מצ’יזבורגר אמיתי, עשוי בד, גבס וצבע אמייל.
בזמן ההוא, פופ ארט – שהיצירות של אולדנבורג היו מעין גירסה גסה של זרם האמנות הזה – היה מבלבל, שלא לומר אפילו שערורייתי, בשביל עולם שרק החל להתרגל לפירוטכניקת הצבע הנון־פיגורטיבית של האקספרסיוניזם המופשט.
ובכל זאת, המנהל החלוצי של המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, אלפרד באר, קפץ ל”חנות” של אולדנבורג כדי לרכוש את “שני צ’יזבורגרים” ל־MoMA, שם היצירה מוצגת עד היום.
תערוכה ראשונה במרתף של כנסייה
אולדנבורג נולד בשטוקהולם ב־1929. אביו היה דיפלומט שהוצב בכמה בירות אירופאיות לפני שעבר עם משפחתו לשיקגו ב־1936. קלאס למד בבית הספר הלטיני, תיכון יוקרתי שהכין את תלמידיו ללימודים במכללות; אחר כך הוא עבר לאוניברסיטת ייל, שם למד אנגלית והיסטוריה של האמנות.
אולדנבורג חזר לשיקגו, ובה עבד בלשכת החדשות העירונית ככתב ובמשרה חלקית כקריקטוריסט. הוא גם הלך לשיעורים במכון לאמנות של שיקגו. ב־1953, הפך אולדנבורג לאזרח אמריקאי, ולאחר שלוש שנים עבר לניו יורק. שלוש שנים לאחר מכן, ב-1959, הציג את תערוכת היחיד הראשונה שלו בגלריה “ג’דסון” ששכנה במרתף של כנסייה.
בתקופה ההיא, אולדנבורג היה צייר. לימים הוא הסביר: “כשהאביב נמשך, שיניתי את דעתי, ובסופו של דבר התערוכה שעלתה ב’ג’דסון’ הייתה הרבה יותר רדיקלית, והורכבה מקונסטרוקציות – חפצים בתלת ממד עשויים משאריות שמצאתי ברחוב… זה באמת היה ההבדל בין מציאות ואשליה – הדבר שאפשר להחזיק ביד לעומת הדימוי המצויר”.
יצירה ציורית עד כמה שפסל יכול להיות
“שני צ’יזבורגרים” היא יצירה ציורית עד כמה שיכול פסל להיות. הצבעים שלה בכוונה מאוד גסים. ההמבורגרים – עמוסים בחסה, עגבניה ורוטב – מתפוצצים. ההמבורגרים מבטאים סוג של הגזמה פרימיטיבית, שאולדנבורג חשב שהיא אופיינית לאמריקה.
בסופו של דבר, יש ב”שני צ’יזבורגרים” מה”רדי מייד” של מרסל דושאן (חפצים יומיומיים שעברו שינוי ייעוד). אבל בנוסף ובלי קשר לכל זה, “שני צ’יזבורגרים” הוא פשוט פסל יפה: הפרופורציות שלו נאות, הוא צבעוני מבלי להיות צעקני, משעשע מבלי להיות טיפשי, ו-60 שנה אחרי שנוצר, הוא עדיין רענן כמו צ’יזבורגר אמיתי עם חסה טרייה.
ב־1976, יצר אולדנבורג את אטב הכביסה הענק שלו – פסל עשוי מפלדה שחורה בגובה 15 מטר, ששקל 10 טונות וניצב בפינת רחוב בלב פילדלפיה. בעת ובעונה אחת זו יצירה לאומית, המציינת 200 שנה להיווסדה של ארה”ב, וגם יצירת פופ החוגגת פריט יומיומי.
דובדנים ומסורים בקנה מידה ענק
אולדנבורג הגדיל את קנה המידה של פסליו וזה הפך לסימן ההיכר שלו.
בעבודה המשותפת שלו עם אשתו השנייה, קוסי בן ברוגן, הוא איזן דובדבן מרסקינו על כפית שהייתה גדולה מספיק כדי לשמש כגשר במינאפוליס (1988). הוא הניח כדור נוצה גדול על הדשא של מוזיאון בקנזס סיטי במיזורי (1994), תקע מסור יד ענק באדמה בטוקיו (1996) והשאיר מחק עצום של מכונת כתיבה (1999) בדשא של מוזיאון אחר בוושינגטון.
אלה פסלים שהתואר “יצירת מופת” לרוב מוצמד אליהם: אלו פרויקטים שלקח זמן רב לעבוד עליהם, הם עצומים והם מעוררים תגובות “וואו” מהקהל. אבל אלו גם יצירות מלנכוליות בדרכן. המסור הוא פריט מהסדנא של סבא, לנכד כבר יש מסור חשמלי מתוחכם במקומו. המחק של מכונת הכתיבה הוא פריט מהעבר, הרבה לפני שהייצוג המוגדל שלו הוצב מחוץ למוזיאון.
“שני צ’יזבורגרים”, לעומת זאת, מעידה על נעורים נצחיים של האמן.
זו עבודה לא מורכבת מבחינת קנה המידה והייצור שלה; והיא נראית אותנטית וטעימה, בדיוק כמו המנה שמניחים על השולחן בכל בית אמריקאי.
