ארין אקסלמן וסם איילרטסן, שני קולנוענים יהודים-אמריקנים, עומדים מאחורי “ישראליזם”, דוקו נוקב שמתריס נגד מדיניות ישראל בשטחים ובעיקר נגד הנהגת יהדות ארה”ב שמשתפת פעולה. בריאיון מיוחד הם מספרים על הביקורת שקיבלו, ההאשמות נגדם באנטישמיות (“הכיבוש קורה. זה טרגי ופוגעני”) על אף שחוו שנאה כילדים, ומדוע מדיניות הממשלה הנוכחית מטרידה את הקהילה: “הקריאה לאפרטהייד מעלה שאלות בנוגע לנרטיב הישראלי שהאמינו בו”
בתקופה לא פשוטה זו אפשר רק לרחם על אנשי משרד החוץ הישראלי בארצות הברית שמנסים לקרצף את הכתמים שדבקו במדינה לאחרונה. האמירות המבישות של פוליטיקאים ישראלים המהדהדות בנכר, קריאות “בושה, בושה” שמתלוות אליהם מצד מפגינים בניו יורק, לוס אנג’לס, בוסטון ושאר הערים המרכזיות, או הרושם העגום מעוולות הכיבוש כפי שהן מסוקרות בתקשורת האמריקנית. כל אלה מהווים מהלומה קשה להסברה הישראלית, וכעת מצטרף סרט חדש שטורד את מנוחתם של עובדי הנציגויות. לא, אין מדובר באחת מאותן דרמות תוצרת מדינות ערב המסומנות מיידית כתעמולה פרו-פלסטינית, או בעיני אחרים כאנטישמיות, כמו במקרה של “פארחה” הנודע לשמצה. הדוקו “ישראליזם” נוצר על ידי שני קולנוענים יהודים-אמריקנים ארין אקסלמן וסם איילרטסן, והוא יוצא נגד מדינת ישראל, אבל בעיקר נגד ראשי הקהילה בארצות הברית שנשבו בקסמה ושיקרו להם בשמה.
אקסלמן ואיילרטסן הגיעו לישראל כדי לנסות ולפרק את הנרטיב הציוני כפי שאומץ על ידי יהודי ארצות הברית מאז מלחמת העולם השנייה ועד היום, כחלק מתהליך התפכחות של בני הדור הצעיר שגילו להפתעתם כי ייסודה של המדינה שעמדה על ראש שמחתם, נעשה תוך כיבוש ודיכוי של עם אחר. הם, שהתחנכו על הנרטיב הציוני שהונחל להם על ידי הוריהם והופץ על ידי ארגונים יהודיים ומוסדות ישראליים, למדו כי הפלסטינים אינם רק הערת אגב זניחה בתולדות המדינה, ושהסכסוך המתמשך במזרח התיכון מורכב יותר מטובים ורעים, מעטים נגד רבים, ישראלים תמימים נגד ערבים אכזרים. הגרסה החד-צדדית הזו של קורות מדינת ישראל ונסיבות הקמתה, שהוטמעה בצעירים יהודים בחיק המשפחה בבית, ועל ידי מוריהם בבתי הספר ומנהיגי הקהילה בבתי הכנסת, מוצגת כחלקית במקרה הטוב ושקרית בכוונת תחילה במקרה הרע.
“בהתחלה תכננו לעשות סרט על תולדות הסכסוך, אבל קיבלנו החלטה להתרכז במקום שיש לישראל בזהות שלנו ובדרך שבה התחנכנו, והאכזבה שבאה עם הגילוי שבעצם שיקרו לנו כל השנים”, אומר אקסלמן בריאיון מיוחד ל-ynet, “כל מה שלמדנו על ההיסטוריה של ישראל לא כלל את הפלסטינים והמחיר הנורא שהם שילמו בצל הקמת המדינה. וגם לא הייתה שום הכרה בטענות המוצדקות שלהם. רבים בדור שלנו מאוכזבים מאוד, ואפילו זועמים. תמיד אמרו לנו שישראל היא נס, והיא מדינה מושלמת, ואז התבגרנו וגילינו שהזהות שלנו נקשרה לאומה כובשת ומדכאת של בני אדם. אתה מגלה שמדובר במדינה ככל המדינות והיא מבצעת עוולות. זה שובר את הלב כי זה מהותי לזהות שלנו כיהודים, והצעירים מתחילים להכיר בבעיה הזאת”.
דרך תיעוד מסעם של צעירים יהודים חדורי אידיאולוגיה ציונית שהפכו לפעילי שמאל דווקא אחרי שביקרו בארץ במסגרת תגלית, ואף התגייסו לצה”ל, “ישראליזם” הופך למסמך נוקב שמתריס נגד מדיניות ישראל בשטחים, ובעיקר נגד הנהגת יהדות ארצות הברית ששיתפה איתה פעולה לאורך השנים וגיבתה אותה מול מקבלי ההחלטות בוושינגטון. באמצעות הסרט מקווים שני היוצרים והמפיק דניאל חלפן להשפיע על בני גילם ולעורר בהם מודעות לנעשה בשטחים ולמסכת השקרים שמונחלת להם לצורך שימור התמיכה הבלתי מעורערת המתמשכת בישראל, שסדיקתה עלולה להביא נזקים אדירים למדינה בעתיד. ואכן הסרט, שזוכה להקרנות בפסטיבלי קולנוע שונים ובקמפוסים ברחבי ארצות הברית, חותר למגע בעיקר עם צעירים יהודים – מה שמעורר רתיעה מצד ראשי הארגונים שמתיימרים להוביל את יהדות ארצות הברית (כמו ראש הליגה נגד השמצה לשעבר אייב פוקסמן שמתראיין בסרט) וכן נציגי משרד החוץ, שתלויים רבות בקשר עם הקהילות הללו, ונציגיהם רבי ההשפעה בפוליטיקה האמריקנית.
“הדור הוותיק התרחק מההיבטים הפוליטיים של ישראל, הדור הצעיר מודע לכך יותר”, אומר איילרטסן, “יהודים אמריקנים חילונים גדלו על שני רעיונות מרכזיים – של מדינת ישראל מצד אחד וצדק חברתי מצד שני. הדור הוותיק אימץ את הנרטיב החד-צדדי מאחורי ישראל, אולם לצעירים יש יותר תשומת לב לסיפור הפלסטיני ולמה שנעשה בגדה המערבית ובהתאם לכך גדל הפער בין תמיכתם בישראל לאמונתם בצדק חברתי, וזה יוצר את השבר”. אקסלמן מוסיף: “הדורות הקודמים נאחזו בישראל בגלל טראומת הרדיפה של משפחותיהם ושלהם, והם מרגישים שצריך לעשות הכול כדי להגן על ישראל. היום רבים מהם מאוכזבים כשהם רואים את הצעירים בוחנים מחדש את היחס למדינה ומשתמשים במונחים כמו אפרטהייד כדי לתאר אותה. מצד שני, אנחנו מאוכזבים שהם תומכים מלכתחילה במשטר הזה. כך או כך, אנחנו חושבים שהם היו יכולים להציג את הסיפור של ישראל באופן מורכב ורב-ממדי ולא מהזווית החד-צדדית שגדלנו עליה”.
“רצו שנתמוך בישראל, ואם אנחנו לא מוכנים אז לא היה להם עניין לדבר איתנו”
אקסלמן בן ה-33 נולד למשפחה יהודית שהתמקמה בעיירה נידחת במרכז מדינת מיין. איילרטסן גדל בבית חילוני ללא זיקה מיוחדת לציונות בפרבר של פרובינדס שבמדינת רוד איילנד. העניין של השניים בישראל גבר בעקבות המפגש שלהם כסטודנטים בקמפוס של אוניברסיטת בראון היוקרתית, שממנו נולד שיתוף הפעולה הקולנועי שהביא לצילומי “ישראליזם” באמצעות חברת ההפקה שייסדו, “תיקון עולם”. הרעיון הראשוני ליצירת הסרט הגיע מהניסיון האישי של אקסלמן, שמספר כי כתלמיד תיכון יהודי בקהילה מבודדת הוא נטה לזלזל בשיעורי התנ”ך, אך בשלב מסוים מצא עצמו נשבה בקסמה של מדינת ישראל, לא מעט בהשראת הספר “אקסודוס” של ליאון יוריס. “ישראל משכה אותי יותר מהיבטים אחרים בזהות היהודית שלי, כמקור לגאווה”, הוא נזכר, “לרוב רואים אותנו כעם חלש, וישראל העצימה אותי ואת הזהות שלי. ישראל הפכה לעוגן שלי ליהדות. קראתי כל מה שיכולתי על ישראל והייתי תומך נלהב של המדינה. חלמתי לשרת בצה”ל, והתחלתי להסתובב עם תליון מגן דוד. לא משהו שבא טבעי באזור שבו גדלתי במיין שהתושבים בו הם ברובם מצביעי טראמפ וחלקם נגועים באנטישמיות”.
מתי הופיע השינוי בתפיסה שלך? “כתלמיד תיכון צילמתי סרט דוקומנטרי על ההיסטוריה של הציונות מזווית חיובית, אבל כשאחד המורים שלי שאל אותי אם אני יודע על הפלסטינים, הייתי נבוך כי אף אחד מעולם לא חשף את הסיפור שלהם בפניי. ואז הוא צייד אותי בכמה ספרים, רובם של כותבים שמאלנים ישראלים כמו תום שגב, וזה היה גילוי בשבילי שהגיע רק בגיל 18. נפקחו לי העיניים ופתאום זיהיתי חורים ברורים בנרטיב הישראלי שלמדנו בבית הספר. זה היה הלם עבורי. בקמפוס של בראון הכרתי מלא סטודנטים יהודים, שרובם הקדישו עצמם להגנה על ישראל מול סטודנטים פלסטינים. בניגוד אליהם, אני התעניינתי במה שיש לפלסטינים להגיד, חשבתי שהסיפורים שלהם אמינים וחשתי את מצוקתם. מה שהיה מרתק בעיניי זה שחלק מהסטודנטים שהיו פעילים פרו-ישראלים בחנו מחדש את אמנותיהם ואף זעמו על כך ששיקרו להם לאורך השנים בנוגע לנסיבות הקמת המדינה. זו הייתה נקודת ההתחלה לפני שבע שנים ומשם זה התרחב והתפתח. כשטראמפ עלה לשלטון והפך לבן ברית של הנהגת אייפא”ק ונתניהו, יהודים אמריקנים רבים בחנו מחדש אם מדיניותה של ישראל עולה בקנה אחד עם הערכים היהודיים שלה”.
אקסלמן ואיילרטסן יצאו לארץ הקודש חמושים במצלמה כדי לספק תיעוד מהשטח משני צידי הקו הירוק, אבל בניגוד להנחיית מדריכי תגלית ודומיהם, הם מתרכזים בדמויות שמספקות מבט אלטרנטיבי ביקורתי על הנרטיב הציוני שלוקח בחשבון את הצד הפלסטיני ומעניק לו חשיבות. כך למשל במקרה של סימון צימרמן, פעילה פרו-ישראלית ש”חזרה בשאלה” והפכה לאקטיביסטית נגד הכיבוש בארצות הברית והחייל המשוחרר איתן (שלא נחשף בשמו האמיתי), שמעיד על התלהבותו לרגל גיוסו לצה”ל והאכזבה האדירה מחוויותיו מהשירות בשטחים כשנדרש לפרוץ לבתי משפחות פלסטיניות חפות מפשע. בנוסף, שילבו הבמאים ראיונות עם אנשי ציבור שמייצגים את הפלגים השונים ביהדות ארצות הברית כמו אייב פוקסמן, פיטר בינרט ונועם חומסקי ומשוחחים גם עם צעיר ישראלי בשם תום ברקן, שהגיע בשליחות לאוניברסיטת קונטיקט כדי להדריך את חברי תא הילל בקמפוס.
השיח אולי מגוון, אולם הכיוון שבו בחרו היוצרים להוביל אותו הוא ביקורת קשה על מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים ואף יותר מכך אכזבה וזעם כלפי הדור הוותיק שהרביץ בהם אהבת ישראל ורימה אותם לטענתם. עם זאת, יש ב”ישראליזם” גם ניסיון להבין מאיפה באה ההתייצבות האוטומטית הזו של ותיקי הקהילה היהודית לצד ישראל. לא מפתיע שטראומת השואה נוכחת פה והתפיסה של ישראל כמדינת לאום של היהודים ומקלט עבורם בשעת צרה היא המניע העיקרי לצורך לתמוך בה.
“יהודי התפוצות חוו מציאות בלתי אפשרית בגלל האלימות האנטישמית הבלתי נתפסת ורצח העם, אומר אקסלמן, “אני מבין שעבור יהודים רבים שנמלטו מאירופה לא היו יותר מדי אפשרויות, ושהם חשו צורך במדינה משלהם שבה יהיו בטוחים, ואני גם מבין את הקשר שלנו לארץ. אני מזדהה עם הסנטימנט הזה, אבל חשוב להבין מה זה אומר עבור הפלסטינים שחיו שם באותה התקופה. כיום, ישראל קיימת, זו עובדה. היא מדינה רבת עוצמה עם צבא מתקדם ששולט בכל המרחב מהנהר לים. כמו מדינות רבות אחרות בעולם, כולל ארצות הברית, ייסודה של ישראל נעשה תוך גירוש של עם אחר, הפלסטינים. מה שאני מקווה הוא שליהודים אמריקנים ויהודים ברחבי העולם תהיה הבנה טובה יותר של המחיר שהפלסטינים שילמו, כפי שהייתי רוצה שאמריקנים יכירו במחיר שהאינדיאנים שילמו על רקע ייסודה של ארצות הברית. בשני המקרים, חשוב להיאבק על צדק ושוויון עבור כל מי שחי שם”.
אתם מרגישים שמדינת ישראל מנצלת אתכם ואת יהודי ארצות הברית באמצעות תוכניות שונות כמו תגלית כדי להגביר את אחיזתה והשפעתה במקורות הכוח האמריקניים? אקסלמן: “אין ספק שמדינת ישראל עושה מאמץ כדי לתמרן את הקהילות היהודיות לטובתה. כשהייתי בתגלית, נתקלתי במציאות דומה למה שאנחנו סוקרים בסרט. זה הרגיש שהם מנסים להשתמש בזהות היהודית שלי כדי להצדיק את המדיניות של ישראל. כך למשל כשדיברו איתנו על מלחמת העצמאות, כששאלתי את המדריך על נקודת המבט הפלסטינית, הוא הסתכל לי בעיניים ואמר שהפלסטינים שונאים אותנו ובגלל זה הם רוצים לגרש אותנו. ואז הבנתי שאין פה כוונה אמיתית לענות על שאלות ולקיים שיחה מורכבת על נסיבות הקמת ישראל. הם רצו שנתמוך בישראל, ואם אנחנו לא מוכנים לעשות כן, אז לא היה להם עניין לדבר איתנו. זו הייתה קריאת השכמה עבורי.
“אני זוכר שבמהלך המסע עם תגלית, ביקרנו במצדה והיינו אמורים להמשיך למלון ליד ים המלח, אלא שבמהלך הנסיעה שהתארכה גיליתי שאנחנו בגדה המערבית ובדרכנו להתנחלות. מחיתי על כך ודאגתי שכל אחד מהחברים האחרים במסע ידע מכך. כעסתי מאוד, אבל לא היה להם אכפת. מבחינתם, אם אנחנו לא משתפים פעולה, אז הם יוצאים נגדנו. וזה מאכזב כי כיהודים תמיד הייתה לנו פתיחות וחשיבה עצמאית שפה פועלים להשתיק ולהימנע מדיון על הסכסוך”.
איילרטסן: “זה חלק מהפעילות של ממשלות לפעול לקידום האינטרסים שלהן בנכר, ואכן זה ברור שממשלת ישראל משתמשת בארגונים יהודיים מהמיינסטרים כדי לקדם סוגיות פוליטיות וצבאיות. לכן צעירים יהודים רבים נקראים להתייצב לכנס איפא”ק שנתפס לכאורה כאירוע קהילתי, אבל למעשה מדובר במפגן פוליטי אדיר. המורים שלך לא בהכרח מגלים לך שבהשתתפותך אתה בעצם מעורב בפעילות לוביסטית”.
“הארגונים היהודיים משקיעים יותר בהגנה על ישראל מאשר במאבק באנטישמיות המשתוללת”
בשיח האמריקני, בעיקר בצד השמרני שלו, התנגדות לישראל מסומנת מיידית כאנטישמיות, וגם אקסלמן ואיילרטסן הואשמו בכך על ידי ארגונים תומכי ישראל שלטענתם עושים ניצול ציני של המונח כדי לבטל כל ביקורת על ישראל מטעמים מוסריים, כשבדרך נזנח המאבק החשוב באנטישמיות הגואה בארצות הברית. “אחת הדמויות בסרט אומרת שאנשים מדברים על אנטישמיות בהקשר של הגנה על ישראל במקום הגנה על יהודים”, אומר אקסלמן, “חוויתי באופן אישי אנטישמיות כילד בבית ספר באזור שהיום נחשב תומך טראמפ, וגיליתי שאנשים עדיין תומכים בדעות הקדומות הללו ובתיאוריות קונספירציה שיצאו החוצה לקראת בחירות 2020. זה הפחיד אותי כי המשפחה שלי היא המשפחה היהודית היחידה שם, וכבר היו לי תוכניות לפנות אותם משם כי זה מבהיל אותי באמת. השנאה ליהודים”.
“זה אירוני שארגון שמכנה עצמו StopAntisemitism קרא לביטול הקרנה שלנו בקמפוס UCLA, למרות שזה סרט שנעשה על ידי יהודים ופונה בעיקר לקהל יהודי ובמקרה זה הוקרן במסגרת החוג ללימודי ישראל באוניברסיטה”, מוסיף איילרטסן, “זה מאוד מסוכן כי הארגונים היהודיים משקיעים יותר בהגנה על ישראל מאשר במאבק באנטישמיות שמשתוללת בארצות הברית, וזו בעיה קשה. יש מי שנשען על ישראל כמקדם לתפיסה אנטישמית, אבל הבעיה הגדולה היא שנאה ליהודים בגלל שהם יהודים, מי שמבקר את מדינת ישראל והמדיניות שלה הוא לא בהכרח אנטישמי”.
אבל אי אפשר להתחמק מכך שהלהג האנטישמי נטמע בשיח נגד ישראל, במיוחד בקרב מדינות ערב. איילרטסן: “ברור שהאידיאולוגיות של חמאס או חיזבאללה נגועות באנטישמיות ואנחנו לא מתכחשים לכך, אבל ככל שמדובר בניסיון האישי שלנו במפגשים עם ערבים ופלסטינים, אנטישמיות היא לא חלק מהמניעים שלהם בהתנגדות לישראל. וכשאנחנו מדברים על ארצות הברית, רוב המחקרים מורים על כך שמרבית התקיפות של יהודים על רקע אנטישמי מגיעות מהימין הקיצוני בארצות הברית והניאו-נאצים יותר מאשר מערבים או על רקע מה שנהוג לכנות האנטישמיות של השמאל”.
אקסלמן: “ההנחה שכל יהודי תומך בישראל היא דעה קדומה לכשעצמה. יש לנו מסורת נהדרת וכל אחד ראוי שיבטא אותה בין אם בחבישת כיפה או בענידת תליון מגן דוד. קשה לדעת אם המניעים הם בגלל החשד שהם מזדהים עם ישראל או בגלל שזו פשוט אנטישמיות. יש אנטישמיות בכל הקשת הפוליטית ושמעתי תיאוריות קונספירציה אנטישמיות גם בקרב חוגים פרוגרסיביים, אבל זו הערכה הוגנת שרוב רובן של המתקפות על יהודים באות מהימין הקיצוני. אבל צריך לזכור שבניגוד לעלילות דם אנטישמיות, ההתייחסות לישראל נוגעת לכיבוש שהוא משהו שקורה באמת, ולכן לכנות את הביקורת כאנטישמיות זה טרגי, וגם פוגעני כלפי אלו שבאמת נאלצו לחיות תחת איומי אנטישמיות ומקורותיה ההיסטוריים. הייתי שמח אם הכיבוש לא היה קיים, ואם ישראל לא הייתה מדינת אפרטהייד אבל זו המציאות בשטח, ונחשפתי אליה בעצמי”.
בילדותו אקסלמן סבל מבריונות על רקע מוצאו היהודי, כיום כשהוא מתגורר בפרבר של בוסטון במסצ’וסטס, הוא נאלץ להתמודד עם אתגר אחר על רקע זהותו המגדרית כביסקסואל וטרנס, מה שעשוי לעורר תמיהה בנוגע לתמיכתו בציבור הפלסטיני השמרני שככל הנראה לא היה מקבל אותו. “לרוע המזל, לא ארגיש נוח לחיות ברוב מדינות העולם, כולל ישראל ופלסטין. זכויות להט”בים לא מוגנות בפלסטין כמו ברוב העולם, אבל בעוד ישראל מתיימרת להיות מובילה בכל לזכויות להט”בים, נישואים חד-מיניים אינם חוקיים ובאופן כללי המצב שם הרבה יותר גרוע מאשר בארצות הברית. זה טרגי שישראל משתמשת בתדמית שלה בכל הנוגע לקהילה הלהט”בית כתירוץ לדכא את העם הפלסטיני. למרות שחלקים רבים בעולם אינם בטוחים עבור להט”בים, זה לא יכול לשמש כתירוץ לשלילת חירויות מאנשים באשר הם, כולל במקומות שבהם לא הייתי, ואני לא יכול לחיות שם את חיי באופן חופשי”.
מה דעתכם בנוגע למחאה של הציבור הישראלי כלפי הממשלה הנוכחית על רקע ההפיכה המשפטית? “כמישהו שיש לו קרובים וחברים מישראל, אני יכול להבין את המורכבות ואת הגיוון של החיים במדינה, כחלק מהמורכבות ומהגיוון של חיי העם היהודי. אני מכיר הרבה ישראלים, שכמו הרבה אמריקנים, אין להם הרבה ברירה כשמדובר במקום המגורים שלהם, ויש לי אהבה עמוקה לעם היהודי והמאבק ההיסטורי שלנו לחירות. שהיתי זמן רב בישראל, לצד יהודים ופלסטינים, וביקרתי גם בגדה המערבית. אני גאה בישראלים שנאבקו לאורך עשורים למען שוויון זכויות וחירויות לכל תושבי הארץ, וזה כולל גם את הרגע הפוליטי הנוכחי אל מול ניסיון ההפיכה המשפטית של נתניהו. כשאני קורא סקרי דעת הקהל וגם מסיפורים שאני שומע, השיח סביב ההפיכה המשפטית, ברחובות או ברשת, נקשר יותר ויותר לכיבוש. נראה לי שבזכות מיעוט של מפגינים שמתעקשים להותיר את הסוגיה על סדר היום, היא אכן נשארה בסדר היום, וזה דבר מאוד חיובי”.
אתם חושבים שהתבטאויות נציגי הימין הקיצוני בממשלה וההתנגדות העממית לה שינו משהו בתפיסה של יהדות ארצות הברית ואולי הביאו לתחושת התפכחות בנוגע לישראל? “הגזענות, שנאת הזרים והעליונות היהודית שבן גביר, סמוטריץ’ ואחרים בממשלה הנוכחית מבטאים באופן חופשי הביאה יהודים אמריקנים רבים, כולל אלו המזדהים כציונים וכתומכי ישראל לאורך שנים, לכדי הבנה שהמטרה של הממשלה ושל רבים מתומכיה בציבור, אינה להשיג שלום אלא לגבש מדינת אפרטהייד שמעודדת ומבססת את ההתנחלויות במקביל לדיכוי קשה של הפלסטינים. לאורך עשורים, רבים בקרב הקהילה היהודית על חלקיה הליברליים והשמרניים, האמינו שבגלל החזון של שתי מדינות לשני עמים, הכוונה הסופית היא שלום. עכשיו סמוטריץ’, בן גביר ונתניהו מודים קבל עם ועדה שהם רוצים שליטה על הארץ כולה ושלפלסטינים אין זכות להכרה עצמית, והם בסך הכול מכשול בדרך לייסודה של ארץ ישראל השלמה. כשיהודים אמריקנים מכל הגילים שומעים את הקריאה הזאת לאפרטהייד, ובחלק מהמקרים לטיהור אתני של הפלסטינים, זה מטריד אותם ומעלה שאלות בנוגע לנרטיב הישראלי שהאמינו בו”.
