אולי זה השיער האסוף, הישיבה הזקופה או הקול הנמוך, כך או כך – בגיל 84 גילה אלמגור התרגלה לרושם המוטעה שיש עליה. “חושבים משהו ומגלים משהו אחר”, מספרת השחקנית, שבעבודה קשה התקדמה מתפקידים שטחיים לתואר “מלכת הקולנוע הישראלי”, ומאז כבשה גם את הבמה, אך מייחלת לשוב לטלוויזיה (“יאללה, עוד מעט נגמר לי הזמן”), ויותר מכול מתגעגעת ליעקב אגמון: “הוא התיקון של חיי, סלחתי לאלוהים על הכול”
בשביל גילה אלמגור-אגמון הבמה היא היכל הקודש החילוני שלה, והמצלמה היא החברה הכי טובה. עם הזמן היא פיתחה הרגל לנשק את המצלמה לפני כל סצנה, ולנשק את הבמה לפני כל הצגה. “שנים עשיתי את כל השטויות האלה באופן דיסקרטי, ועכשיו ממרום גילי אני אומרת – מה אכפת לי? אז יגידו שאני משתטה”. את ההרגל הזה היא לקחה איתה גם כשצילמה בעולם, ואפילו בצילומי “מינכן”, סרטו של סטיבן ספילברג. “עוד רגע התחילו הצילומים ועוד לא נישקתי את המצלמה, אז קראתי למנהל הסט ואמרתי לו, ‘סליחה, אבל אני צריכה לעשות משהו אחרת לא אוכל להמשיך’. 200 ניצבים, ואני הולכת לכיוון המצלמה, מנשקת וחוזרת. ספילברג ראה את זה ואמר: ‘אני רוצה להבין משהו, זו הדרך שבה אתם מתייחסים למצלמה בישראל?’. אמרתי, ‘לא, זו אני’ – והוא חיבק אותי”.
גם בגיל 84 אלמגור רק רוצה להמשיך לעבוד. בתקופה האחרונה היא נמצאת בחל”ת מהבימה, במהלכה היא משחקת בהצגה “ברלין” של התיאטרון העברי ומתכוננת להצגה נוספת. “העבודה בשבילי תמיד הייתה הצלה, אבל דווקא בתקופה כזאת, כשאגמון (בעלה המנוח יעקב אגמון, א”ח) איננו, והבית התרוקן והנשמה נעצרה, והכל קיבל צורה שלא הכרתי קודם – זה לא פשוט”, היא מתארת, “אני לא רוצה לאבד את היכולת לחשוב, וחלילה לא לאבד את האנרגיה לעבוד. אחרת לא יהיה לי בשביל מה לקום בבוקר”.
אבל לפני שאלמגור, כלת פרס ישראל, הפכה להיות אחת השחקניות המפורסמות בתולדות המדינה וזכתה לכינוי “הגברת הראשונה של הקולנוע הישראלי”, הדרך לא הייתה פשוטה. אביה, שהיה שוטר, נהרג ארבעה חודשים לפני שנולדה, ואמה סבלה ממחלת נפש בימים שבהם העולם עוד לא ידע להכיל את המושג הזה. בצעירותה נשלחה לכפר הנוער הדסים, שם בכלל חלמה להיות גננת נוי, אבל אז חייה השתנו כשצפתה בחנה מרון ב”פיגמליון” והבינה שהיא רוצה להיות שם, על הבמה. חודשים ספורים אחר כך שמעה מבחור אלמוני על אודישנים לבית הספר למשחק בהבימה. “המזכירה לא רצתה לרשום אותי לאודישן, אז לקחתי נייר וכתבתי – ‘גילה אלכסנדרוביץ”, דחפתי לה לפרצוף ואמרתי לה ‘תזכרי את השם הזה'”, היא מספרת בכעס, “ואז נבחנתי וברחתי. והם רצו אחרי”.
מאיפה העוצמות להילחם ככה? “כשאת בת לעיוורת אומרים ‘עיניים לאמא’ וכשהאבא בכיסא גלגלים אומרים ‘רגליים לאבא’. אבל כשאת בת לאם פגועת נפש זה מכתיב את הילדות שלך, יש לך אות קין. את שואלת מאיפה העוצמות? מהחיים”.
למרות שהיום קשה לדמיין את התיאטרון הישראלי בלעדיה – לקח זמן רב עד שנלקחה ברצינות. “עשיתי שנים תפקידי ‘תהיי יפה וכלום’. אפילו לא ידעתי שאני יפה, הכניסו לי את זה לראש, וזו הייתה התקופה הכי עצובה בחיי”, היא נזכרת בימים ההם. “זה נמשך עד שבא במאי זר, סם בסקוב. עשיתי את וירג’יניה ב’גלילאו’ וקיבלתי ביקורות אדירות, שלמחזה הזה צריך לקרוא ‘גילהלאו’ ולא ‘גלילאו’. ערב לפני נסיעתו הוא אמר לי: ‘אחרי שההצגה תרד קחי מזוודה ותברחי, ואל תחזרי לפני שיהיו לך קמטים עמוקים. רק אז יתייחסו אליך ויתנו לך לעשות את מה שאת צריכה לעשות”.
ואז, בדיוק כשדברים התחילו להסתדר, הגיע מכתב הפיטורים מהבימה. היא לקחה את המלצת בסקוב והחליטה לטוס ללמוד בניו יורק ועשתה זאת יחד עם אהבתה הגדולה – יענקל’ה אגמון, שהיה אז מנכ”ל הקאמרי. “הוא התיקון של חיי”, היא מספרת על בעלה המנוח שהלך לעולמו ב-2020. “סלחתי לאלוהים על הכול, קיבלתי את האהבה הכי גדולה שיש. החוכמה, הנדיבות, השנינות, ההומור גם כשהיה על ערש דווי. המילה ‘געגוע’ לא מספיקה”.
תפנית גדולה נוספת בחייה התרחשה עם הגעתו של הקולנוע המסחרי לישראל. כשהיא הופכת כמעט ליד ימינו של הבמאי מנחם גולן, אלמגור זכתה לתפקידים בסרטים הגדולים ביותר: “אלדורדו”, “ארבינקא”, “הבית ברחוב שלוש”, “החיים על פי אגפא” ורבים נוספים. אבל הקשר עם גולן ידע טלטלות. אחת התקריות הקשות שעברה הייתה סצנת האונס בסרט “מלכת הכביש”, אז ביקש הבמאי מארבעה שחקנים לפגוע בה ללא ידיעתה. “זו סצנה נוראית שאין לה אח ורע בקולנוע הישראלי, וגם מעט מאוד בקולנוע העולמי. כתבתי אותה יחד איתו והיה לי ברור שלא יאנסו מהמרפק, שזו תהיה סצנה קשה, אבל לא העליתי בדעתי שזה יהיה אונס קבוצתי, כשהבמאי אומר להם ‘תקרעו אותה’ ו’תפתחו אותה'”, היא נזכרת, “חודשים קניתי מברשות עם זיפים קשים וגירדתי את העור שלי עד זוב דם. אחרי זה ישבתי ובניתי מערך שיאפשר לצלם סצנות רגישות, כך שלא תצטלם סצנה בלי נציג של האיגוד המקצועי. לא יכול להיות מצב שבמאי יגיד ‘תקרעו אותה’ לארבעה גברים”.
פיתחת מרפקים חזקים לאורך השנים. “זה מרפקים לא בשביל להידחף, אלא כדי לשמור מרחק. MeToo בא באיחור נוראי. הדרך להתייחס לשחקנית צעירה הייתה להגיד ‘מיידל’ה תבואי אליי הביתה, אנחנו נעבוד על הסצנה’. היו הרבה אירועים מאוד לא נעימים. כשרציתי ללכת עם מישהו – ורציתי ללכת עם מישהו – מה אני איזו קדושה? לא! אבל כשלא רציתי – אל תתקרב אליי”.
ככל שעברו העשורים, והצטרפו עוד ועוד תפקידים לרשימה, אלמגור זכתה בטייטל “מלכת הקולנוע הישראלי”. “זה נחמד מאוד”, היא אומרת, “קיבלתי גם פרס ישראל שזה הפרס הכי חשוב בעצם – הוא ניתן על ידי העם. זה לא אדם אחד, יש ועדה. ותמיד כשאני פותחת את הפה וזה לא נראה למישהו, אומרים ‘קחו ממנה את פרס ישראל’. תיקחו, אם ארצה אני אתן”.
מה את חושבת על התרבות של היום? “אני פריקית של חדשות. זה לא לטובתי, כי זה מחליא אותי אבל מה לעשות. אני גם רואה בשביל יענקליה, כי אחר כך אני מספרת לו ואומרת לו ‘תראה ממה ניצלת’. והו! סדרות נפלאות עושים פה, לצערי אני רק מגיחה בסדרות האלה פה ושם. יאללה, תכתבו לי תפקיד, עוד מעט נגמר לי הזמן”.
קשה ללכת ברחוב בלי שיעצרו אותך? “זה נחמד כשלא מטרידים, אבל יש גם אנשים חסרי טאקט לא מנומסים. לפעמים אני תוהה לעצמי מה יוצא לנהג מונית שאומר: ‘גילה אלמגור? שמאלנית אני לא לוקח’. הוא בא הביתה ואומר ‘תקעתי לה’? לא צריך, ביום הזה תהיה לך פחות פרנסה. אבל כשאנשים מדברים יפה, זה נעים כי עוד מעט כבר לא יהיו כאלה”.
את חושבת שיש פער בין הפרסונה שהיא גילה אלמגור לבין האישה שהיא גילה אלמגור? “יש מושג מוטעה, אולי בגלל שהשיער שלי אסוף כל כך הרבה שנים, אולי בגלל שאני יושבת זקופה, או בגלל שהקול שלי נמוך ולא מצפצף. לא יודעת למה, חושבים משהו ומגלים משהו אחר. שאנשים יחשבו מה שהם רוצים, אני יודעת מי אני, אני יודעת מה אני רוצה להשיג במשך היום, ואני לא מבזבזת יום אחד בחיי”.
