Facebook
Twitter
Email
WhatsApp
באנר עם צבא

איקליפטוס במדבר – דניאל שוורץ משוחחת עם תמנה שחר

דניאל שוורץ, 16/11/2023, צילום: בני מאור

תמנה שחר היא אמנית, מדריכה ומורה לאמנות לאוכלוסייה בעלת צרכים מיוחדים במוזיאון ישראל, ירושלים. בשיחה אִתה היא מספרת מה מפרה אותה במפגש עם קהל בעל צרכים מיוחדים ועל חשיבותה של השיחה בהדרכה, גם אם זו שיחה של מצמוצי עיניים

איך הגעת להדרכות של קהל עם צרכים מיוחדים במוזיאון ישראל?

למדתי צורפות בבצלאל מתוך עניין לצרוף ולצרף דברים מגוונים יחד וליצור מהם משהו חדש. כבוגרת בצלאל הזמינו אותי להיות מורה לאמנות ועיצוב לנוער בבית ספר תיכון. באותה העת לימדתי גם מורים לאמנות במדרשה לאמנות בבאר שבע. בהוראה מצאתי שרק באמצעות שיחה – ולא בהרצאה – אני מצליחה להמחיש ולהעביר לתלמידים את מה שאני מבקשת. אני מאמינה ששיחה היא הכרחית כדי ליצור את המפגש הרלוונטי והמעמיק, ושיחה אפשרית רק בקבוצה קטנה, ולא בכיתה של שלושים תלמידים.

המשכתי ב”ניידת אמנות” של מרכז תרבות עמים, שם יכולתי לעבוד עם קבוצות קטנות, ושם התחלתי לעבוד עם נוער עם צרכים מיוחדים. אחר כך לימדתי במסגרות נוספות כמו מועדון קשר שאיגד נכים והורים שכולים מצה”ל. בהתנסויות האלה הבנתי שוב את חשיבותן של תשומת לב והקשבה, ועד כמה אינטראקציה אישית יכולה להעצים ולאפשר לכל אחד לעשות מסע ארוך משלו.

אני שומעת את האמירה הזאת, על הרצון לשוחח, מאנשי חינוך רבים. ייתכן שזו רוח הזמן?

הלוואי שזו הייתה רוח הזמן. לצערי, אני לא רואה שזה קורה. למזלנו, הכיתות של תלמידים בעלי צרכים מיוחדים הן קטנות, ולכן שם השיחה אפשרית. הדימוי שהיה לי בראש, וחוזר כל הזמן, הוא של שיטפון, שהכרתי מהילדות בבאר שבע. השיטפון עניין אותי מאוד, כי הוא בא ונעלם, אבל לא באמת משקה. בשיטפון המים שוטפים ולא נספגים באדמה, כי יש קרום דק שמונע את הספיגה שלהם. אבל אם את מתפנה לכל צמח בנפרד ושוברת את הקרום במעדר – זה נספג. השיחה היא כמו מעדר, היא עניין של טיפוח, של תשומת לב לפרטים. בשיחה כל פרט שיושב מולך הוא חשוב. את לא רואה כיתה אלא אנשים. המסגרות החינוכיות הקטנות הן כמו מקומות שמגדלים בהם בנגב איקליפטוסים באזור תחום ומטופח.

אבל יש מסגרות של חינוך פרטני ומטפח שהן לא של קהל עם צרכים מיוחדים, למשל מסגרות למצטיינים. למה לא הגעת לשם?

באמת עבדתי עם מחוננים, שגם להם יש נקודת מבט ייחודית. אבל אני שונאת דברים אליטיסטיים. אני בעד להגיע דווקא למי שקשה לו.

מהו בעצם קהל עם צרכים מיוחדים? מה נכלל בהגדרה הזאת?

צרכים מיוחדים יכולים להיות בעיות של שפה, תקשורת, גוף, קוגניציה או נפש. זה יכול להיות כל מי שמגיע מבתי ספר של חינוך מיוחד או ממסגרות אחרות כמו מועדונים למבוגרים בעלי צרכים מיוחדים, שהן בדרך כלל מערכות מורכבות שמיועדות לאנשים בעלי בעיות פיזיות וגם קוגניטיביות.

האם יש הבדל עקרוני בין הדרכה רגילה להדרכה לקהל עם צרכים מיוחדים מבחינת האידיאל הרצוי?

בשני המקרים הרצוי הוא זהה, והוא שיחה. ההבדל בפועל הוא שקבוצות של קהל עם צרכים מיוחדים הן קטנות יותר, עד עשרה משתתפים, ולכן מאפשרות שיחה, ולדעתי צריך היה להגביל תמיד את גודל הקבוצות אילו היה תקציב לכך.

ההדרכה מתישה, גם פיזית, לא רק נפשית וקוגניטיבית. כל ההדרכות שואבות, וההטענה שמקבלים מהמשוב של הקהל היא חשובה. בחינוך מיוחד המשוב מוגבל וההטענה בהתאם. אתה עובד הרבה פעמים על ריק: התגובות הן מצמוץ של עיניים או אולי הרף עין של חיוך. זה מינורי מאוד, לא אומרים “וואו”, לא מוחזרת אותה כמות של אנרגיה. אני נטענת מכך שאני יכולה לשוחח, למצוא קליקים שבהם נדלק האור, אצל כל אחד בנפרד. גם השיחה טוענת אותי, כי אני לומדת משהו חדש, וההדרכה נוצרת מחדש בשיחה, כל פעם בדרך אחרת. זה רווח בשבילי: אם מישהו מסיט את נקודת המבט שלי, נוצר אצלי במוח צומת חדש שמאפשר לי ללכת בעוד דרכים. אחרת היינו משכפלים את עצמנו כל הזמן, זה מטמטם.

איך נראית שגרת העבודה שלך?

אני מדריכה כמעט כל יום, וגם מעבירה סדנה. אני חלק מצוות נפלא שבו לכל אחד יש נקודת מבט אחרת ודברים אחרים שמפעילים אותו. ושוב – אנחנו צוות קטן, וזה מאפשר ליצור קשר.

כשאת צריכה לבחור מדריך שיצטרף לצוות שלך, מהן התכונות שאת מחפשת, שחשובות למדריך לקהל עם צרכים מיוחדים?

קשב, הקשבה לאחר, ולא כי יש לו צרכים מיוחדים, אלא לכל אחד. אנחנו רגילים לקפוץ מדבר לדבר, ומה שצריך זה לעצור ולהקשיב.

מעניין, כי מדריך נתפס דווקא כזה שמדבר, לא זה שמקשיב.

ככה לא יוצרים דיאלוג, ולהבנתי השיחה חשובה מאוד. כדי ליצור למידה צריך לערב, זה בדיוק העידור שדיברתי עליו.

איך יוצרים דיאלוג עם קהל שלא תמיד יכול לדבר?

אפילו במצמוץ של עיניים, או אם אני אומרת: “אה, אתה אוהב אדום? בוא נחפש אדומים”. אם זה משהו שהוא בחר, זה מאוד משמעותי, אחרת אין קשר אישי לנושא. התקשורת לפעמים היא רק במצמוץ, אבל אפשר ללמוד ממנו הרבה. התלמידים מגיעים למוזיאון, ופתאום הם יושבים אחרת ופוקחים את העיניים ומחייכים, ובפעם הבאה הם מחייכים כי הם יודעים שהם מגיעים הנה. בדרך כלל זו לא שיחה כמו שאנחנו מנהלות כרגע, אלא יותר כן ולא, או בחירה של חפצים שאני מציעה או לוח תקשורת או שפת סימנים. זה מורכב מאוד, אבל מדהים לראות עד כמה המוזיאון רלוונטי לכל אחד.

בעבודה עם בעלי צרכים מיוחדים צריך תמיד לעגן את מה שנלמד בסביבה היומיומית לפני שטסים גבוה מעל האדמה. צריך לתרגם את מה שמלמדים לחיים ולמציאות, להתחיל מחיי היומיום, ממשהו שהוא נגיש ומובן, ומהבמה הזאת להתחיל לצמוח כלפי מעלה. התוצאה היא שהדיאלוג בהדרכה הוא בין חיים לאמנות. אגב, אני מאמינה שגם אמנות צומחת מתוך חוויה, ולא במנותק מחיי היומיום. החוויה משמעותית מאוד עבורי, גם בהדרכה.

ואת מנסה לשחזר את החוויה בשיחה?

לא לשחזר אלא לעורר את החוויה בשיחה. לשחזר זה שטוח. אני מנסה תוך כדי שיחה ליצור חוויה חדשה, אמירה שבאה מהקהל. למשל, בהדרכה של מבוגרים מחינוך מיוחד עמדנו לאחרונה מול “הנער מדרום תל אביב” (פסל של אוהד מרומי במוזיאון ישראל – ד”ש) ודיברנו על חומרים שהוא עשוי מהם. פתאום אמר לי אחד המודרכים שהפסל הוא בעצם הדמות מהסיפור “הענק וגנו”. מה שמעניין אותי הוא נקודות המבט המגוונות הללו, המחשבה האחרת. הקטגוריה שאנחנו מצמידים לבעלי צרכים מיוחדים היא בסופו של דבר קטגוריה חיצונית, ואני מוצאת שאם את מקדישה זמן ותשומת לב, את מגלה שהם יכולים להגיע לאותן המסקנות, גם אם בדרכים אחרות. צריך סבלנות להקשיב, להטמיע, לחזור – אולי יותר פעמים – אבל בסופו של דבר, זה לא שונה מהותית.

חשבתי שבגלל העניין שלך בנקודות מבט מגוונות תגידי שאנשים עם צרכים מיוחדים מציעים נקודת מבט אחרת, יוצאת דופן, אבל ממה שאת אומרת עולה שאין הבדל של ממש.

הכוונה שלי היא שאמנם יש להם נקודות מבט מגוונות וייחודיות, והדרך להסקת מסקנות אצלם מורכבת באופן אחר. הם לא טיפשים, אף שאנחנו משתמשים במילים כמו “פיגור” גם כדי לתאר את המצב שלהם וגם כמילת גנאי, הם פשוט חושבים אחרת, וכשאת מקבלת את זה, את מתחילה לחפש את הדרך לתוך המבוך שלהם. זה מאתגר מאוד.

האם המוזיאון הוא אמצעי או תכלית בעינייך?

המוזיאון הוא אמצעי, משאב למידה להרחבה על נושאים אחרים. מוזיאון הוא מקום נפלא להנגיש רעיונות מהיום או מהעבר, מקום שהמבקרים מגיעים אליו כדי לאתגר את עצמם, לבלות את שעות הפנאי ולהרגיש שהם חוליה בשרשרת הנפלאה של בני אדם שיצרו דברים מרתקים, חלק מחוויה יוצאת דופן של “אדם” שהוא יוצר וחושב.

מלבד זאת, המוזיאון משמש בעבודה שלי בסיס לסדנאות ולחוגים של מבוגרים ונוער שמגיעים עצמאית או כקבוצה. בהקשר הזה, המוזיאון הוא בסיס ליצירה ופותח נקודות מבט חדשות. הוא מאפשר ללמוד את שפת האמנות, אבל גם לעבור חוויה, מפני שהוא מרחב חזותי מוגן מצד אחד, אך מפתה מצד שני. הרצפטורים שלך פתוחים מאוד במוזיאון, וכל אחד מסוגל לספוג המון בבת אחת, מהמון ארצות, מהמון תקופות. לעשות סיבוב בעולם בשעה – זה מרתק. אני מנסה להעביר למודרכים את ההתרגשות שלי מהחוויה המוזיאלית, מהמרחב האדריכלי המפעים, מהמוצגים ומהשיח ביניהם.

את מרגישה שאת נשחקת בתפקיד?

זו עבודה תובענית, אבל לא שוחקת. היא מפרה מאוד, יש בה יצירה כל הזמן. אנחנו יוצרים לכל קבוצה הדרכה מתאימה, וזו יצירה בפני עצמה, כמו אוצרוּת, יצירה של תערוכה וירטואלית שמתאימה לקבוצה.

אביזר אחד שאנחנו משתמשים בו לפעמים בהדרכות הוא כד סדוק שאנחנו מסבירים באמצעותו על רפאות של חפצים ארכאולוגיים. אני מספרת לתלמידים סיפור על שואב מים סיני שהיה לו כד אחד יפה ומבריק וכד אחד מאוחה שהיה מטפטף כששואב המים היה עולה אתו במעלה ההר. הכד השלם והמבריק היה מקנטר את הכד השבור שאין בו תועלת. יום אחד שאל שואב המים את הכד השבור למה הוא נראה עצוב כל כך, והכד השיב שהוא חושש ששואב המים יזרוק אותו מפני שהוא מטפטף. “מה פתאום”, אמר לו שואב המים, “הסתכל במורד ההר וראה: המון פרחים צמחו בזכות המים שטפטפו לאורך הדרך”. הטפטופים האלה הם בדיוק הגורם המפרה.

ברור שהרבה יותר קשה לסחוב דברים שמתפרקים כל הדרך. אפילו לנוע עם קבוצה כזו זה לא פשוט. אם יש שחיקה, היא קשורה למאמץ להתקדם עם הקבוצה, להמתין, אפילו המאמץ הפיזי של לדחוף כיסא גלגלים. אבל הקליקים של ההערות שהם מעירים בצמתים, אמירות נכונות כל כך עם הבנה ומחשבה מפעימות, זה כמו הכד השבור שמפרה את הדרך.

שתפו את הכתבה

תגובות

{{ reviewsTotal }}{{ options.labels.singularReviewCountLabel }}
{{ reviewsTotal }}{{ options.labels.pluralReviewCountLabel }}
{{ options.labels.newReviewButton }}
{{ userData.canReview.message }}

כתבות נוספות

תזמורת המהפכה, בניהולם האמנותי של זהר שרון ורועי אופנהיים, העלתה בבכורה במסגרת ׳סדרת המהפכה׳ באופרה הישראלית את המופע ׳גרשווין – גרסת המהפכה׳

ט״ז באדר א׳ ה׳תשפ״ד – 25/02/2024

חוגגים את יום האישה הבינלאומי באירוע מפעים שיפעיל את כל החושים – סיור מרתק באולמות האבירים ובמצודה בעכו העתיקה, עם מופע מחול סוחף ומלא קצב

ט״ז באדר א׳ ה׳תשפ״ד – 25/02/2024

אנסמבל גולהא מתמחה במוזיקה הפרסית העממית והקלאסית, והוקם ב-2008 על ידי נגן הסנטור מנשה ששון, המוכר כחבר ותיק בלהקת הברירה הטבעית

י״ג באדר א׳ ה׳תשפ״ד – 22/02/2024

באר: “בעקבות המלחמה הקשה שאנו נמצאים בה כעת בחרתי לחזור שוב אל אותו טקסט מתוך תחושה אישית שהשיר יכול אולי להביא לידי ביטוי את תחושת החייל הבודד

י״ג באדר א׳ ה׳תשפ״ד – 22/02/2024

במשך שנה עקבו שתי יוצרות ישראליות אחר המתרחש בחדר המיון הגדול בישראל לחיות בית. זה מתחיל בשיגרה המוּכֶּרת מכל חדר-מיון “רגיל” – מטופל/ת במצב שדורש טיפול דחוף

י״ג באדר א׳ ה׳תשפ״ד – 22/02/2024

ביתן הדבש המקורי הוקם באמצע שנות ה-90, כחלק מהמוזיאון המספר את סיפורם של חלוצי העלייה השנייה והשלישית

י״א באדר א׳ ה׳תשפ״ד – 20/02/2024

עם שמעון סיבוני – זמר טנור שמשלב שירה אופראית עם שירה אנדלוסית וגבריאל אוחיון – מהשמות הבולטים והעכשוויים בקהילות היהודיות בצרפת ובמרוקו

י״א באדר א׳ ה׳תשפ״ד – 20/02/2024

מופעי “שעת אופרה” נועדו לקרב את עולם האופרה לילדים בגילאי 3 עד 8. כאשר נפגשים הילדים מקרוב עם דמויות מהאגדות המספרות את הסיפורים המוכרים והאהובים בשירה

י״א באדר א׳ ה׳תשפ״ד – 20/02/2024

בתערוכה רחבת ההיקף מוצגות עבודות אמנות, יצירה דוקומנטרית והיא מלווה במוזיקה ישראלית

י״א באדר א׳ ה׳תשפ״ד – 20/02/2024

שלמה שמחה, שם דבר בעולם המוזיקה היהודית, מוכר לנו מזה שנים כקול יחודי בעל עוצמות ורגש בלתי נגמר, שלמה ששיחרר לעולם מספר אלבומים, זוכה לקהל רב ותהודה רבה

י״א באדר א׳ ה׳תשפ״ד – 20/02/2024

טלי חולמת על משפחה מאושרת כמו שהייתה לה. היא וחברתה הטובה ביותר צליל מתכננות הפתעה במופע מרגש לכבוד יום העצמאות, שבו לטלי תפקיד ראשי

י״א באדר א׳ ה׳תשפ״ד – 20/02/2024

“אלזבת'” סדרת הבת של “האישה הטובה” * “מאטלוק” בכיכובה של זוכת האוסקר® קת’י בייטס * “הבלש מאיסטנבול” ההפקה הבינלאומית החדשה של פראמונט+

י״א באדר א׳ ה׳תשפ״ד – 20/02/2024

למעלה מ-10 מיליון מבקרים ביותר מחמישים ערים ברחבי העולם זכו לבקר בתערוכה הבינלאומית של Van Gogh ועכשיו גם בישראל!

ט׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד – 18/02/2024

תיעוד חי מרהיב ומרגש מתוך חופת ענק שהתקיימה בקיץ האחרון בישראל בהפקת ‘אבסולוט’, אותה מלווה תזמורת פילהרמונית בת 48 נגנים בניצוחו של מאסטרו בני לאופר

ט׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד – 18/02/2024

דויד לידר הוא משורר, הוגה דעות, נשוי ואב לשניים. מועמד לאומן בשחמט, לשעבר מבכירי שחקני הנוער בישראל. שירת כעוזר וכממלא מקום קצין תכנון ופיקוח ביחידת הבינוי של פיקוד מרכז

ט׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד – 18/02/2024

המנצח רוברטו פורֶס וֶסֶס (Forés Veses), יליד ולנסיה בספרד, זכה בתחרות הניצוח ע”ש יבגני סבֶטלנוב ובתחרות הבינלאומית למנצחי אופרה ע”ש לואיג’י מַנצ’ינֶלי

ה׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד – 14/02/2024

‘מאנא – כלי של אור’ העוסקת במושג “בית” ומקבלת בימים אלו משמעות מיוחדת ובמקביל פותחת הלהקה את ביתה לחיילים שחוו טראומה – חוות חוסן בכפר האמנות האקולוגי ורטיגו

ד׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד – 13/02/2024

לצד הלחימה המתמשכת והתקווה לשובם הביתה במהרה של החטופים, תיאטרון הסמטה מציג את לוח המופעים לחודש פברואר, עם שלל הצגות ומופעי ג’אז שלא תרצו לפספס

ד׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד – 13/02/2024

זהו גם סיפור אהבתם הסוער של ליאון ובלנקה קונפורטי במהלך מלחמת העולם השנייה מבוסס בחופשיות על סיפור אמיתי. לנגד עינינו נפרשים בספר החיים בבולגריה

ד׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד – 13/02/2024

ישי, בחור ישיבה בן 21, אוהב וחי מוזיקה, התחיל לכתוב בגיל 12 ולהלחין בגיל 14 ומאז לא מפסיק לנסות להעלות על הכתב את רחשי ליבו, ישי הוציא עד כה שישה סינגלים מעניינים

ד׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד – 13/02/2024

ברוכים הבאים לאתר "עולם התרבות"-אתר החדשות המרכזי לתרבות ואומנות יוצרת

הרשמו לאתר

שם פרטי*
שם משפחה*
אימייל*
טלפון
שם משתמש(באנגלית בלבד)*
סיסמא*
אימות סיסמא*
דילוג לתוכן