האמן אבנר בר חמא קיבל השבוע את פרס שר החינוך, תומך בחוק הנאמנות בתרבות ונהנה מקרבה לממסד. אבל הוא עדיין מרגיש אאוטסיידר בברנז’ה ולא מבין למה אמנים ימנים לא יוצרים אמנות פוליטית • “אם היינו מדינה רגילה, ובשם האמנות היו עושים אמנות נגד המדינה, הייתי מקבל את זה. אבל יש לנו אויבים שנלחמים נגדנו ויש אנטישמיות” • ראיון
לבר חמא ברור שההיעדרות שלו מבמות מרכזיות בנוף האמנות הישראלית במשך שנים קשורה לנטייתו הפוליטית ולנושאים הבאים לידי ביטוי ביצירתו. העבודות שלו משלבות מיצב, פיסול, מדיה דיגיטלית וציור, ועוסקות “בארץ המובטחת”, באדמה, בציונות. “לי היה מאוד קשה להתקבל לברנז’ה ולקאנון”, הוא אומר. “אמרו לי בפירוש ‘אבנר, אתה פשוט שם איקס על העבודה ועל עצמך כי אמנות זה שמאל, וברגע שאתה עושה עבודות אמנות למען גוש קטיף, אתה חוסם את עצמך ולא תקבל פרסים’. וזה נכון”.
העבודה הידועה ביותר של בר חמא היא מיצב התפוזים “היום גוש קטיף, מחר יפו!” משנת 2005, ימי ההתנתקות. המיצב כלל 300 ק”ג תפוזים ומדבקות Jaffa שהונחו על הרצפה בצורת מפת ארץ ישראל השלמה. בהמשך, הוצגה העבודה במקומות נוספים כשהתפוזים הוחלפו בתפוזי פלסטיק ולאחרונה היא הוצגה במוזיאון ארץ ישראל בתערוכה “המפה” (אוצרת: בתיה דונר).
בעבודה בוטה למדי הוא הציג מפה אחת מלאה גריסי נייר צבעוניים ועל ידה מפה עשויה מפחם. “כתבתי עליה שהמפה הצבעונית היא החלום הציוני שמבטא קיבוץ גלויות, ואילו החלום הפלסטיני עשוי מפחם”. מפה אחרת שלו נשאה את הכותרת “ארץ זהב חלב ודבש”. עבודותיו שואבות השראה מפסוקים במקורות ומהגלות, ויש לו משיכה לנושא השואה. עבודה ידועה נוספת שהוצגה לראשונה בתערוכה “כוחה של מילה” הייתה מפת ישראל שהונחה על הרצפה עם הכיתוב: “של נעליך מעל רגליך”. גם הרצל והרב קוק נוכחים בעבודותיו.